באתי הבייתה מהלילה. בתיבת המכתבים הייתה תקועה מעטפה חומה
מנייר ממוחזר ומשובח, והיה לי משונה. בדרך כלל אני מקבל רק
חשבונות, דיווחי בנקים ופרסומות. מאחור היה כתוב רק "ג. ג."
פתחתי.

גדעון וגלית מתחתנים. צביטה קלה. גדעון, בן גילי, 38, נישואים
שניים עם יפהפיה בת 24, פנים סגלגלות ועיני איילה חומות, דומה
מאד לתמונת אמי ביום חתונתה מחובקת עם אבא, הצמודה לתמונתם
המחובקת, העכשווית, אצלי בבית אחרי חמישים שנות "סחיבת שק-מלח
ביחד", כמו שהיא קוראת לזה.

את גדעון אהבתי אהבת-נפש עוד מהצבא. הוא היה מנגן במפוחית
ומרעיד את ליבי לאורך כל המסלול בצנחנים ועברנו ביחד את
מלחמת-יום - כיפור הארורה.

כשהשתחררנו, התחתן ונסע ללמוד ציור בלונדון ובניו-יורק לכמה
שנים, התגרש, ובחופשות מולדת תמיד חזרתי אליו. היה לו הומור
פרוע ומדליק, עד שלפעמים לא ידעתי אם הוא צוחק או מדבר
ברצינות. הוא עישן "ז'יטאן" בשרשרת, שתה יין פשוט בכמויות
פיליות ונשאר מפוכח. בביקורי בביתו השכור ביפו, קומה מעל
תחנת-סמים משגשגת, הראה לי ספרי אמנות שמילאו את מדפיו. הוא
הכיר לי בנדיבות את קלמנטה וקוקי, את אדאמס, ברסון, ארבוס
ועוד.

כבר אמרתי שאני אוהב אותו אהבת-נפש?

את גלית הכיר בפאב וחיזר אחריה בעדינות מקסימה והיא עברה לגור
איתו. ברווקותי המתוסכלת נהגתי לבקר אותם והתאהבתי בה ממבט
ראשון. הייתה לה חתולה שקראה לה "קוסטה", על שם גל קוסטה, היו
להם מריבות קטנות והתפייסויות גדולות ומהירות והם כבר קבעו
לחתונה בקייץ.

על ההזמנה היה כתוב בכתב ידו של גדעון, שכולו חוחים ודרדרים:
"צביקה מחמל נפשי! כבד אותנו ביומנו הגדול ותבוא! גדעון
וגלית". רק גדעון קרא לי ככה בתוך כל הבדידות הלא מזהרת שלי.
לא הכרתי אף אחד חוץ מאנה, שהיה לו חוש אסתיטי ומקורי כמוהו.
באופן מפתיע הם הכירו אחד את השני, והיו דומים.

שניהם ג'ינג'ים, אמנים אמיתיים ומצויינים, בעלי חוש ביקורתי
מדויק ומצבי רוח מתחלפים במהירות. הם כבר פרצו דרך בתערוכות
וקטפו ביקורות טובות, (אנה אפילו רכשה כמה עבודות ממנו),
והעיקר - הם תמיד אמרו את האמת ובדרכם שלהם חיבבו אותי. גדעון
צבע את תריסי ביתו בתכלת מתכתית-נגד שדים ורוחות, ואת הריהוט
בירוק זרחני. על הקיר תמונה אחת בלבד, תבליט של נערה חשופת
שדי-בוסר שקנה בשוק הפשפשים, וקמע דתי, מלבן קטן עם "יהוה"
וקשקושי קבלה. הוא היה חסר שקט באופן בסיסי, אמר שהחיים קשים
לכולם, ולא רק לי, ובטלפון לשלומו היה אומר תמיד: "ברוך השם,
ברוך השם", בדיבורו הצרוד והמהיר. לא פעם אמר לי: "צביקה אתה
צריך ללמוד להתפשר", ואני חשבתי לי שאם הייתה לי גם יפהפיה
כזאת חמודה בבית, הייתי מתפשר. הנחתי את ההזמנה הפתוחה על
המזנון. עבדתי עם אבא והייתי נרגן ומצוברח כל הזמן, עד שיום
שרבי אחד, כשישבתי ועבדתי על הפסלים מטר מהמאוורר, אבא ניגש
אלי מאחור חיבק אותי ושאל מה קורה. סיפרתי לו. הוא אמר ברוך
שגם יומי יגיע, שאני בחור טוב-לב ומוכשר, ולכל סיר יש את המכסה
שלו, ונישק את קודקודי הקודח, הקנאה כוססת בי כמו קודם וסגרתי
את הרדיו ברצחנות.

בערב החתונה לא ידעתי מה ללבוש. השמנתי ובגדים לא עלו עלי.
לבסוף מצאתי ג'ינס וחולצה לבנה בקרבי המלתחה שלי, נדחסתי לתוכם
ונראיתי חנון, פחות ויותר. הכנסתי 200 שקל לתוך מעטפה בכיס
האחורי ועליתי על הווספה ליפו העתיקה לגלריה "הוראס ריכטר" על
הגג. עליתי לאט, נבוך מנוכחותי היחידה. על הגג הלא גדול כבר
היו מעט אורחים, חגיגה לבנה נושמת לאיטה בשלווה. גדעון ניגש
אלי, מחייך בשמחה אמיתית מתוך זקנו הג'ינג'י, לחצנו ידיים
ומלמלתי "מזל טוב" רפה. מסתבר שאת החופה כבר ערכו בחוג המשפחה
בלבד לפני שעתיים. הוא לבש כותונת פשתן לבנה עליה רקום "ג.ג."
על ליבו, ומכנסיים אנגליים משובחים במשבצות שחורות וירוק עמוק.
נתתי לו את המעטפה המקומטת, הוא הודה לי בחום ורמז לנער שבא
ואסף אותה מידו. שאלתי: "איפה גלית?" גדעון הואר ולקח אותי
לאגף בינוני שם ישבה עם משפחתה החדשה והישנה, נזר פרחי לילך על
ראשה היפה, זוהרת מתמיד בשמלת-כלולות צחורה, כאילו נולדה להיות
כלה. היא קמה לקראתי בחיוך רך, שוב אמרתי מזל טוב ונישקתי
בזהירות את לחיה המאופרת בעדינות. "איזה יופי שבאת, חששתי כבר
שלא תבוא! תכיר, זאת אמא שלי" לחצתי את ידה של אשה כבת 55,
עדיין סקסית עם מבט ממזרי בעיניים, "וזאת אחותי" שוב לחצתי יד
ענוגה היתה לה, יפה ושקטה באותו יופי משפחתי מלבלב, הומה ומפכה
של נעורים ותום. סקרתי את הגג. על המעקה מסביב עמדו במרווחים
מדוייקים כדי חרס גדולים וגאים, מלאים בחבצלות צחורות, חגיגיות
כשלעצמן בלובן צח ומרנין.

נבלן עם נבל ישב על סף האגפים ופרט נעימות ליריות. הרוח השקטה
והמלוחה לא כיבתה את בעירתי. גלית חלפה בין האגפים עם כוכבים
בעיניים, ושורה של לורקה חלפה בראשי: "להיות חוט של צמר
לרגלייך, וקשר לנזר המר". ניגשתי למזנון, שתיתי קוקטייל מרענן
ודחסתי פטיפורים צרפתיים מעודנים כמו שרק גדעון יכול היה
לבחור. הבארמן, הוי, כארמן, מזג לי וויסקי עם קרח, וישבתי ליד
שולחן ערוך קרח מאורחים, תופס תצפית אנתרופולוגית. גדעון
הסתובב לאט בין האורחים שהיו רק משפחה וכמה ידידים, צנוע וטבעי
ומלא חום. החבצלות נהרו, גלית הלבנה חלפה בין האורחים צוחקת
ומתנשקת באושר. קמתי ועמדתי ליד הנבלן, בחור שחרחר ונמוך עם
זקנקן ופאות לחיים דקות והוא חייך אלי, קבצן תקוות שכמוני.
לחצתי את ידו ואמרתי "מזל טוב", הייתי כבר חצי שיכור ושאלתי
אותו אם הוא רוצה שאביא לו וויסקי עם קרח. הוא אמר שהוא לא
שותה בזמן "הנהיגה", תודה רבה. היה לו מבטא ספרדי ושאלתי אותו
מאיפה הוא. "ברצלונה" השיב. "אה, ברצלונה! הראמבלאס, הקורידה,
גאודי - עיר נהדרת!" הוא הנהן בחיוך והמשיך לפרוט. הייתי על סף
בכי - תאמינו לי. הלכתי לשירותים ושטפתי את הפנים, נשבע לא
לנגוע יותר במשקה ויצאתי שוב אל הגג. מישהי אמרה לי שלום מנומס
ודרך אדי האלכוהול זיהיתי בקושי את אחותה הצעירה של אביגיל,
שהיתה חברה שלי לשעבר לפני מיליון שנים. לא זכרתי את שמה והיא
הכירה לי את בעלה, צייר עלוב ורמאי מפורסם שאת ציוריו
"המודרניים" לא סבלתי. (חבל מקופל, מריחות חומות, מקריות, שפן
צבעוני מודבק על רשת חלודה. הר של שטחיות "אמנותית"). הוא הנהן
לשלום מגובה של כל-בו שלום ובא לי להכניס לו בעיטה ישר בתחת.

התחלתי לפנטז שגדעון יכיר גם לי מישהי צעירה ויפה, אבל החתונה
הייתה כל-כך מינורית ומשפחתית ומייאשת, שהחלטתי ללכת הבייתה.
ניגשתי לאגף הבינוני שם רבצו בשאננות כמה חברים בגילי בנינוחות
מלאכית וזוגיות אלוהית. לא היה שום סדק שבו יכולתי לתקוע אצבע,
אפילו סתם לשוחח. נפרדתי מגדעון וגלית והוא קרא לבן משפחה
שכיהן כצלם. הם עמדו מצדדי, ידי הלוהטת על מותן גלית והמשותקת
על כתפו של גדעון. קליק, "תודה שבאת" וכל היתר, ואני התאדיתי
משם מהר.

הווספה לא נדלקה כי שכחתי את ברז הדלק פתוח והיא הייתה מוצפת.
ירקתי דם עד שהתנעתי אותה והייתי רטוב לגמרי. לא מצאתי את הדרך
החוצה מיפו העתיקה, עליתי וירדתי, נכנסתי באין כניסה ובאין
מוצא, שיכור למחצה, ופתאום הייתי ליד "השעון", ומשם עשרים דקות
עד הבית. הקאתי את הכל לתוך האסלה ונרדמתי מאוחר לתוך שינה
טרופת חלומות.

אחרי שבועיים קבלתי בדואר תמונה. גדעון וגלית מחייכים מצדדי,
בידו סיגריה, על ראשה הנזר ואני באמצע עם גבות חיפושיות קודרות
ובעל כרס לבנה ומשתפלת. על התמונה מאחור בכתב ידה הפניני כתבה:
"צביקוש! תודה שבאת ועל המתנה היפה. גלית וגדעון" ובשוליים
הוסיפה כמה עיטורי פרחים חינניים בחרמש סהר מרהיב.