איני יכול לחרוך את הנייר,
בכותבי לך מילות אהבה.
אף אין בי העוז לתתן לך
כזר ורדים סמוקי כותרת,
כזר פרחי מרווה.

(ואם אעטה שריון אלכוהול
התהיני לקבלן?)

חינוכי הפוריטאני אוחז בדש עטי
בשבתי לכתוב מה ברצוני לעשות לך
לעשות איתך.
בהשחיזי קולמוס
דמיוני נותר זנוח מאחוריי.
אף כתיבת המילה -
המפלצת בת ארבעת הראשים
עולה לי בדם הוריי.

(ואם הייתי מבתק שלשלאות חינוכי
יודע אני שהיו תיאוריי
מעלים סומק עז בלחייך)

ואת גידרת עצמך איסורים
וחצאיות.
וכעת משיכול אני ללטף
רק את דמותך המפוסלת צללים,
כיצד אלטפך בלילות?

כיון שכך
נאחז  אני בדמיוני ובתקווה,
נושם רגעים בהם את יושבת לצדי בלאט.
הידרת המילים חורכת את לשוני
ובלבי מנשבת תפילה-
כי אישונייך יבקיעו סייגים
ואני אציץ מחרכי
ולא יושפל מבט.

זה אני התלוי שם על הלבנה
מנסה להורידה בשבילך.
מנסה למנוע את גוויעתה
להותיר את האור
ואת צילך.

(ויש האומרים כי הירח הוא ציפורן האל)