היה קר מאוד בתחנת הרכבת בשעה המוקדמת בה הגעתי אליה. רוח נשבה
לאורך הרציף, וגרמה למעט האנשים שהיו על הרציף להתכנס
במעיליהם. היינו חמישה אנשים על הרציף, וחיכינו לרכבת שהייתה
אמורה להגיע בעוד מספר דקות. נצמדתי ללוח המפרט את זמני
הנסיעות בתקווה שזה יספק מעט הגנה מהרוח, וניסיתי לשמור על
שרידי העייפות שלי כדי שאוכל להרדם בנסיעה, ולהרוויח עוד שעת
שינה. הרכבת הגיעה, פנסיה מאירים את החשיכה. נכנסתי לקרון החם,
התיישבתי וניסיתי ללא הועיל להרדם תחת אורות הניאון החזקים של
הקרון, שהזכירו תאורה של חדר ניתוח. וויתרתי על הנסיון להרדם,
וסרקתי את הקרון, כדי לראות אילו עוד נשמות אומללות נגזר עליהן
ליסוע ברכבת של חמש בבוקר. בספסל המקביל לי, ישבה בחורה שנראתה
כמו סטודנטית, וקראה בספר כחול דק, שלאחר שאימצתי את עיניי,
שלא היו נקיות לגמרי מקורי השינה, זיהיתי כ'שירת יורד הים
הקשיש'. זה החזיר אותי לסיפור שלי. שקלתי לספר לסטודנטית, סתם
שיהיה לה בסיס להשוואה, אבל בשעה מוקדמת זאת, זה נראה קצת
מוגזם.

אני מנסה למצוא את המקור - להבין איפה זה התחיל. אולי הכל
התחיל בדירה במעונות, אני ועדי שכבנו על המיטה, והיא הניחה את
הידיים הקרות שלה על העורף שלי.
זה לא נגמר טוב עם עדי, זאת הייתה פרידה קשה, שגרמה לי להוציא
את הממוצע הכי טוב שלי בתואר. זה היה קל, למדתי כדי לברוח, כדי
לא לחשוב. אחרי הסמסטר ההוא עברתי פקולטה ממדעי המחשב
לביולוגיה, כדי לא לפגוש אותה, ובתקווה להכיר מישהי אחרת.
עדי הסבירה לי שהידיים שלה קרות, כי לא זורם אליהן הרבה דם,
ושהצוואר שלי חם, כי זורם דרך העורק בו דם למוח. הצעתי לחבר לה
את העורק למוח דרך כפות הידיים.
השורש היה שם, אבל הבנתי את זה רק הרבה יותר מאוחר, בערך
שנתיים אחרי המקרה, בנסיעה באוטובוס.
נסיעות תמיד היו חביבות עליי, חוסר המחוייבות לכיוון מחשבה
מוגדר בזמן התנועה.

התזה שלי לתואר שני שילבה ביולוגיה עם מעט מדעי המחשב, ניסיתי
לקבל תוצאות שונות מאתגר מוכר על ידי שינוי חוקי המשחק בתקווה
שאצליח איפה שאחרים נכשלו. בעצם ניסיתי לעבור את מבחן טורינג,
אם להשתמש במינוחים המדעיים ההיסטוריים, ניסיתי לייצר מכונה
בעלת יכולת לנהל שיחה. הרעיון היה פשוט, ונוסה כבר פעמים רבות
בלא הצלחה - חיבור רכיבים ביולוגיים למחשב סיליקון על מנת
להשתמש בהם לביצוע העיבוד, ועל ידי כך לייצר מחשב ביולוגי.    


אולי הכל התחיל אחרי עדי. בריצה כדי לשכוח. הייתי רץ
קילומטרים. מתישהו במהלך הסימסטר נקעתי את הקרסול. חזרתי לרוץ
אחרי שבועיים, לפני שהרגל החלימה לגמרי. התחושה של כאב עמום
ברגל שמאל, שנהיה כאב חד מאוד כשלא דרכתי נכון או כשעליתי על
מדרגה נתן לי כנראה את רעיון הכאב.
קשה למצוא את ההתחלה, כמו בכל סיפור שאתה מספר לעצמך הוא משתנה
בכל פעם. כל פעם הסוף זהה, אבל לא לגמרי מובן לי מוסר ההשכל,
אם יש כזה.

חיברתי מוח אנושי למחשב בו הזנתי את שירי אלתרמן. התוצאה
הרצויה הייתה לגרום למוח/מחשב להגיד לי מה השיר האהוב עליו.
הפרויקט כונה בפקולטה "פרויקט פרנקנשטיין" או "פרנקי" בקיצור.
את המוחות לקחתי בעיקר מנפגעי תאונות דרכים או פיגועים. אם לא
ניסית לשכנע משפחה בשעת צערה לתרום לך את המוח של היקיר שמת
לטובת המדע, אתה לא יודע כמה זה נהיה שגרתי. כמו להתחיל לנהוג
במכונית - ההתרגשות והאי נעימות קיימות רק בפעמים הראשונות,
ואחר כך אתה נכנס לשגרה של פעולות שגורות. הייתי מגיע לשם אחרי
שאלה שמשכנעים כדי לתרום איברים להשתלה כבר עברו והכינו את
השטח, ואז כמו אוכל נבלות ניסיתי לשכנע את המשפחה במין טיעון
של in for a penny in for a pound, לפעמים זה עבד. מאיזה שהיא
סיבה קיבלתי רק מוחות של גברים, כנראה שלנשים היה יותר קל
להשתחרר, ולהתרגל לרעיון. זה מאוד הפתיע אותי בפעמים הראשונות
שזה קרה, אבל במהלך הזמן התחלתי לזהות אותן - נשים שחוקות
מכאב, שכבר לא היה אכפת להן, לפעמים חשבתי שהן לא הבינו על מה
אני מחתים אותן. בשבילן הייתי עוד חלק מהרצף האפור שייחלו
לסופו. את המוחות אכסנתי במיכל מיוחד, עשיתי את החיבורים
הנחוצים, צעקתי It is alive במין הומור מקברי, והתחלתי לעקוב
אחרי הזרמים.  

אולי ההתחלה היא עמוקה יותר, אולי היא נמצאת בספר השירה הראשון
שקיבלתי. אימי קנתה לי אותו אחרי שהתלהבתי משיר ששמעתי בלוויה.
הייתי בערך בן 14 כשהתחלתי, טעמי השתנה מאז, אבל אני לא אשכח
את התחושה הראשונה של שיר נקרא על שפת קבר פתוח.

שלוש הפעמים בהן קיבלתי מוח כתוצאה משידול בבתי החולים, לא
הניבו את התוצאות להן קיוויתי. אולי דרשתי יותר מדי (עדי תמיד
טענה, שאני דורש ממנה יותר מדי, אבל עשיתי זאת כי האמנתי שהיא
יכולה לעמוד בכך). אולי הייתי יומרני מדי כשהנחתי שאקבל תוצאות
טובות יותר משאר החוקרים בתחום, שהרי לכל אחד יש את ה- "פרנקי"
שלו.  

המוח האחרון שהשגתי לא היה מבית החולים, הוא הגיע ישר מהשטח,
והיה, בפעם הראשונה, מוח של אישה. אני זוכר את עצמי נכנס
למעבדה מזיע, מלוכלך ושתוי, ומתחיל לחבר את המוח למחשב.

אני חושב שהסיבה שעדי ואני נפרדנו הייתה חוסר הבנה, למעשה היא
לא הבינה אותי (אני מודע לקלישאה שבהצהרה זאת). כל התקופה שלנו
ביחד קראתי לה שירים שאהבתי, ראיתי איתה סרטים, שהחשבתי,
ניסיתי לבנות אצלה אוצר דימויים ואסוציאציות דומה לשלי. מי
שחושב ומדבר בעולם מושגים מסוים, שפתו טעונה משמעות שלא ניתן
להבינה בלי הידע - הכרת המושגים. אני דיברתי בשירה, סרטים,
ומתמטיקה. עדי לא הייתה שותפה לעולמות האלה, אבל אהבתי אותה
ורציתי שהיא תבין באמת למה אני מתכוון כשאני מדבר. היא אהבה את
זה בהתחלה, אבל בסוף שנינו התייאשנו מהרעיון - היו יותר מדי
דברים להשלים, יותר מדי מרחק ללכת. הייתי צריך להתאהב במישהי
שבאה "מוכנה", אבל יש מעט מאוד בחירות שאנחנו מבצעים בחיים.

כנראה נרדמתי, כי כשהתעוררתי ראיתי שהדלת סגורה, ומד החום על
המסך מצביע על טמפרטורה גבוהה. קיללתי, "פרנקי" ניסתה להרוג
אותי, החלטתי לא להתייאש, ולהפיק משהו מהניסוי - "מה השיר
האהוב עליך?" שאלתי לחלל האוויר. בתגובה מד הטמפרטורה של צג
המחשב המשיך לטפס. ניגשתי למערכת ההפעלה הידנית - "אני מכבה את
הניסוי והורג אותך, אם לא תציגי על המסך את השיר האהוב עלייך".
שום תגובה. התחלתי בתהליך הכיבוי הידני. הניסוי מראש היה חסר
טעם, גם אם הייתי מצליח לקבל את התוצאות הרצויות, לא הייתי
יכול להציג אותן בלי להסתבך. הורדתי את המתגים האחרונים בפראות
מתוסכלת. תיארתי לעצמי שהדלת נעולה בנעילה חשמלית, אבל ניסיון
העבר לימד אותי שהיא תשתחרר אחרי הכיבוי. "אני עומד לכבות אותך
עכשיו, הזדמנות אחרונה - תגידי מה השיר האהוב עלייך". שום
תגובה. הורדתי את המתג האחרון בתהליך הכיבוי, אבל אחר כך
בפרפורי הגסיסה, הופיעו מילים על המסך, האותיות הופיעו
במרווחים של שניות, כמו צעדים של אדם פצוע האוגר כל פעם כוח
ואומץ לצעד הבא:

כי חצוי העולם, כי הוא שניים,
וכפולה היא המיית מספדו,
כי אין בית בלי מת על כפיים,
ואין מת שישכח את ביתו.

ובלי קץ אל ערי נכאינו
יושבי חושך ותל ניבטים,
נפלאים, נפלאים הם חיינו,
המלאים מחשבות של מתים.

אני יכול רק לתאר את הכאב שנדרש כדי להציג את המילים על המסך.
ככה כנראה הרגיש ישו כשצלבו אותו.
הסטודנטית ברכבת כנראה כבר לא תדע את זה, כי ניסויים כאלה
הופסקו בטענות של חוסר הומניות, אבל בכל הניסויים שקדמו לשלי
(והיו רבים כאלה), וגם באלה שבאו אחרי, המחשב תמיד ניסה להרוג
את עושה הניסוי. בהתחלה חשבו שזה סימן לכך שהצלחנו להגיע
לאינטילגנציה מלאכותית (או למעשה סמי מלאכותית), אחר כך התברר
שזה פשוט המסלול המועדף על המוח - זאת ברירת המחדל. מה שאני
הוספתי לרעיון, וזה פעל באופן אבסורדי, הוא את עיקרון ההכבדה.
חיברתי את העברת הפונטים למסך דרך מרכזי הכאב במוח, כך שכל תו
שהוצג על המסך גרר כאב, שהתגבר בהדרגה.

אני לא יודע למה בניסוי הזה קיבלתי תוצאות שונות, אחריו
אושפזתי לתקופה מסוימת, ונמנע ממני לעסוק בניסויים אלה יותר.

הרכבת הגיעה. הסטודנטית מזכירה לי כעת את עדי למרות שאינה דומה
לה, כנראה בגלל שזכרתי שוב בכל הסיפור. לא סיפרתי לה בסוף את
הסיפור. יש דברים שעדיף לא לדעת, להשאיר אותם כאמנות, ולא
כמציאות. ירדתי לרציף, והתחלתי ללכת לקראת עוד יום עבודה.