אז מה עכשיו? עוד לבכות? להמשיך במסלול הרחמים העצמיים?
ומי בכלל יכול להתחייב בפניי שזה יניב תוצאות כלשהן?
אני יכולה, אבל התשובה שלי היא שההשלכות של דרך חיים שכזו אינן
בהכרח טובות.
ובנוגע לדבר אחד אני כן מסכימה עם עצמי, אני חייבת להפסיק!
אז יפה, ניכרת התקדמות וזה טוב.
והשלב הבא מהו? לדחוף לעצמי בכל מקום ובכל זמן אפשרי סיסמאות
נורא קלישאתיות של המשיכי הלאה בחיים, הנבירה בעבר לא בריאה
לך, תתחילי להעריך את עצמך כי מגיע לך?
הייתי שם, ולא פעם ניסיתי לשכנע את עצמי עם אותו שלל סיסמאות.
אז למשך תקופה לא מבוטלת אכן חיי היו מהמאושרים שיכולתי לבקש,
אפילו אסתכן ואעיד כי לא ידעתי עצב.
ובאמת הרגשתי שהבריאות הפיסית והנפשית שלי מחזקת את עצמה ומכפה
על תקופה פחות משגשגת.

יש חוק, חוק חיים שכזה, הוא אומר שלאחר כל משהו טוב ברמות
אלוהיות, תמיד יבוא המשבר החזק יותר משהיה קודם לכן.
ולמה שהחוק יפסח עליי? חלילה.
אז כאמור נפלה עליי תקופה קצת בעייתית, אני חייתי בתוך עולם
שלי, עולם של אשליות ותקוות, עולם של פנטזיות בלתי נלאות.
והודעת אס אמ אס אחת שגרמה לי להתעורר, להתפכח, אמרתי לעצמי
וואט דה פאק? מה לעזאזל חשבתי לעצמי? ולמה?
פתאום הרגשתי שהייתי כל כך טיפשה, כל כך אטומה,לא קראתי את
המציאות נכון, אני קראתי אותה עם שגיאות כתיב, מה שהטעה אותי,
אני הטעיתי את עצמי.
ועכשיו, זה הזמן לתקן את עצמי, ולמקם אותי היישר בתוך המציאות,
ואם אפשר להזריק לי טיפה של מודעות למה שקורה מסביבי.

אני בעיצומו של תהליך, תהליך מאד חשוב במסלול שאני עוברת שנקרא
החיים, תהליך שבו אני לומדת, אני לומדת דברים על עצמי, אני
לומדת להכיר בדברים, להשלים עם דברים, ולאהוב אותם ,לפעמים גם
זה צריך.

ילדה,תפסיקי להאשים את עצמך בהכל, ותתחילי לחיות, ואת זה אמר
לי האדם שהשפיע עליי יותר מכל דבר אחר בחיים שלי, ואני הייתי
מאד רוצה להקשיב בקולו,הייתי מאד רוצה לעשות כן.
והשלב האחרון בתהליך שאותו אני עוברת  יהיה כאשר אגיע לנקודה
בה אפסיק להאשים את עצמי ואתחיל לחיות, אז אקבל את אות
ההצטיינות, זה יהיה הפרס שלי, שלשמו עבדתי על עצמי קשה וניסיתי
לעשות פעולת תיקון עצמית.
ולמה בכלל כתבתי את  הסיפור המהול במונולוג הזה אני שואלת את
עצמי.
ואין לי תשובה חד משמעית.
אבל יש דבר אחד שבו אני בטוחה במאת האחוזים:
שהסיפור המהול במונולוג הזה הוא השלב האחרון בתהליך שאותו
עברתי בחודשים האחרונים.
בנקודה הזו אני מפסיקה להאשים את עצמי בהכל, ומתחילה לחיות.
בדיוק כמו שאמר לי אותו האדם שהשפיע עליי יותר מכל דבר אחר
בחיים שלי.