מציאות בתוך בועה
הכל התחיל שהייתי בת 12, עברתי משבר מסוים שבו הרגשתי בדידות
נוראית,
כאב חד במעמקי הלב, תחושת הלבד כבר הפכה לחלק מחיי המציאות,
היו אנשים סביבי, הייתה המשפחה והחברים (חברים פחות), הייתי
ביישנית מאוד, כמעט ללא יכולת לתקשר עם הסביבה, אולי כי לא ממש
רציתי, חייתי במין בועה בלתי נראית שמחכה להתפוצץ., לא הצלחתי
לספר על כך לאיש, כי הייתי סגורה בתוך עצמי, עדיין הייתה בי
תקווה מסוימת וניסיתי להמשיך לחיות. (קשה לקרוא לזה לחיות, כי
לא ממש הייתה בי יכולת להרגיש דבר מה, הייתי עסוקה בכאב הזה
שעטף אותי, תלוי למה אתם קוראים חיים)
במציאות המבודדת הזו, אבל רציתי לעזוב, הרגשתי שאני לא מסוגלת
לנשום יותר, נחנקתי
כבר לא רציתי להתעורר למציאות האכזרית הזו.


התגרות בגורל.

חיפשתי מקום גבוה עם פיסה קטנה של שלווה, כדי לצאת מהבועה.
בכלל לא חשבתי מה עלול לקרות לי על התגרות בגורל, והכאב היה
חזק ממני,
חזק כל-כך עד שבכלל לא חשבתי על הסובבים אותי,
יש כאלה שיגידו שזה מעשה אגואיסטי, אבל לא היה לי אכפת באותו
רגע.

לא ממש רציתי להתרסק על האדמה,
אפילו לא חשבתי על זה,
רק רציתי לברוח מהעולם.
אך למרות הכל הוא החזיר אותי לחיים,
ואני מודה לו על כך.

כנראה שאם אתה לא פוחד מהגורל, הוא ישמור עלייך, כמו שהוא שמר
עליי.
(כשאני מזכירה את הגורל, אני מתכוונת גם לאלוהים,  כי הוא זה
שקובע את הגורל,
אבל קשה לי להגדיר את אלוהים, מוזר להאמין במשהו שלא בטוחים
בקיומו.)
הגורל אומנם החזיר אותי לאדמה, אבל עם פגיעה כואבת בגב ובלב
עברתי ניתוחים ושיקום בבית חולים לתקופה ממושכת מאוד,
ראיתי את העולם במצבים של שכיבה וישיבה זמן מה, עד שלמדתי ללכת
בעזרת קביים.

מציאת אהבה בדרכים אחרות

בגלל שלא קיבלתי אהבה בגילי הצעיר, מצאתי את אהבה הזו בדרכים
אחרות.
הכרתי הרבה בחורים, האמנתי שהם באמת אוהבים אותי (לא ממש
מבינים בגיל הזה מה זאת אהבה, וגם אפחד לא ניסה להסביר לי, אבל
בכלזאת המשכתי עם זה) מהר מאוד, בלי לייחס לזה יותר מידי
חשיבות רבה, במקום להיפתח אליהם נפשית הם ניצלו את כאבי,
ובמקום לחדור לתוך ליבי, הם חדרו למקום אחר., ...  
אולי חשבתי  שכך אני יהיה מסוגלת לשכוח את הכאב שעבר עליי
קודם לכן,  
אי אפשר לחזור אחורה, רק להסתכל על מה שעשיתי בצער רב מידי,
אך למרות זאת - זה מה שעזר לי ללמוד מה זאת בעצם אהבה (לא
ידעתי שאפשר ללמוד דבר מה, רק בגלל שאין לך אותו, אבל ככה זה
היה).
למדתי שאהבה לא באה מהיחסי מין והתשוקה אלא מהלב. והקירבה.
לתת מעצמך כל כך הרבה לבן אדם שאתה לא מכיר הכי טוב ולא מאמין
בו. זאת הסכנה הגדולה ביותר,
כי אינן יודע באמת איזה בן אדם עומד מולך, והוא אינו מכיר
אותך באמת, אז אולי באותו רגע זה נראה הדבר הכי טוב לעשות,
והכי נכון...אבל כמה רגעים אחרי זה, זה יהיה הדבר הכי טיפשי
שעשית.
אז בבקשה תעשו לי טובה... תחשבו לפני כל דבר שאתה עושים,
תהנו, תבלו..אבל אל תתנו מעצמכם לבן אדם שאינכם מכירים טוב אם
אינכם בטוחים בכך.
ואל תתנו לאף אחד להכניס אותך למצב שאינכם באמת רוצים להיות
בתוכו
כי הגוף שלכן הוא רק שלכן. ורק אתן תפגעו מזה.


עכשיו אני שוחה בבריכה שנקראת החיים
עם צלקות של כאב וזוג קביים שכבר הפכו לחלק ממני
חיה אחר חיפוש האחד שאתו אדע סופסוף מה זאת אהבה.
נדמה לי שכבר התקרבתי לזה...אבל עוד מוקדם מידי לדעת.
אבל מה שחשוב שעדיין ישנה התקווה.
שהיא תמיד תמות אחרונה...

ברור שהייתי מעדיפה לשכוח ולהתחיל הכל מהתחלה,לחזור להיות
הבחורה התמימה שוב,
אבל חייבים לנסות דברים בחיים,
ככה לומדים הרי (רק חבל שזה מהטעויות הכואבות),
אני בטוחה שלמדתי, אחרי יותר מידי פגיעות קשות בלבי, וכמה
שריטות קטנות בראש.
אבל הייתי צריכה להבין את זה בדרך הקשה..

אז עצה קטנה עם משמעות גדולה: לא תמיד חייבים ללמוד מטעויות של
עצמך,
לפעמים אפשר גם ללמוד מהטעויות של אחרים,
תדעו לאהוב, אבל לא יותר מידי מהר...
תדעו לשמוח לא חשוב מתי, החיים הרבה יותר קלים עם חיוך J
קחו את הכל בקלות, תדעו שאחרי הרע תמיד יגיע הטוב..
.ובלי הקשיים האלה לא היינו יודעים להעריך את האושר.
תתנו לתקופות הרעות בחייכם לחזק אותכם ותלמדו ללמוד מהם.
תמצאו את האנשים הנכונים שהכי טוב לכם לדבר איתם ותדברו על מה
שמציק לכם.
לחיות זאת מתנה ויש עוד הרבה דברים שלא ראיתם ולא חוויתם.
לפעמים אומרים שלא יודעים להעריך משהו עד שלא מאבדים אותו,
ורק אחרי כל זה הבנתי באמת מה משמעות החיים האלה-. והיא מתנה
מאוד גדולה..
החיים הם במה אחת גדולה,
שאר האנשים בעולם הם השחקנים ורק אתם יכולים להיות הבמאים
הדגולים...

מסקנה: אל תתגרה בגורל- הוא התאכזר אלייך בחזרה.
אבל חשוב לא לאבד את התקווה בחיפוש אחר האושר.   בהצלחה....
!!