אז הייתי נושכת שפתיים, ורצה.
אז הייתי פורשת כנפיים, ועפה.
אז הייתי חושבת על כל דבר אחר, ומעלימה את הכאב.
אז הייתי ממשיכה ללכת, עד שאגיע.

ואז הייתי לוחשת לאוזנייך את כל המילים שאסור ללחוש.
ואז הייתי מציעה את ידי, וקוטפת לך פרח.
והייתי לוקחת מראה קטנה, ועומדת בשדה שטוף שמש, וכמו בסדרות
המצויירות- הייתי עם המראה מכוונת את קרן השמש - עלייך. והשדה
לא היה נשרף, ואנחנו היינו רצים בין חמניות בגובה שני מטר, כמו
בסרטים. ואולי אפילו היינו פוגשים איזה זחל שמעשן מקטרת, וכמו
במשחקי מחשב - העשן היה גורם לנו ללכת קדימה במקום אחורה,
ושמאלה במקום ימינה.
ואז הייתי לוקחת עט ורוד, ומציירת קו מסולסל בין הלב שלך ללב
שלי, ואם היה צורך, הייתי עושה קשר הארכה - כמו בצופים, שאי
אפשר לפתוח. אני יכולה רק עם יד אחת. ובקצוות הייתי קושרת, אבל
קשר שאפשר לפתוח בקלות, כשרוצים, כדי ששום קו מסולסל בעט ורוד
לא יחייב אותנו. לכלום.
והיינו אוכלים את אותו ספגטי, כמו בדיסני, במסעדה איטלקית
בטוסקנה. והירוק היה סובב אותנו, והיינו שלווים. והייתי לוקחת
קערה מלאה סוכריות בכל הצבעים וכל הטעמים, ואתה היית עוצם
עיניים, ואני הייתי זורקת לפיך סוכריות, לפי תור, ואתה היית
צריך לנחש את הטעם.
והיינו נרדמים על החוף, ומתעוררים לזריחה. וזו הייתה הזריחה של
אהבתנו. והיינו בונים פירמידה יציבה של אושר, בשביל המצרים
הפולנים שבתוכנו.
ושנינו היינו אז נופלים בשבי למילים קסומות על אהבה.
ואז הייתי קוראת בשמך;
אתה.