היא שכבה על המיטה, בגוף רועד ועיניים אדומות, ועצמה את עיניה.
חפרה עמוק, בור גדול, עד שנכנסה כולה לתוכו, ואז נגלה לנגד
עיניה עולם שחור, לילה של כוכבים, והיא יצאה לחפש זיכרונות
שיזכירו לה כמה טוב היה, כדי שאולי תצליח לשכוח את הרע.
הלכה מספר צעדים, עד שהתרגלה לחשכה, ואז מצאה עיגול קטן,
קופצני, בפסים של ורוד וירוק. פתחה את העיגול, קלפה וחתכה כמו
תפוז, וראתה אותו צוחק. אך הפעם שנאה את הצחוק שלו, כי יחד עם
הקול הנעים והמתגלגל, התמימות הילדותית הזו, הרגישה עכשיו את
הרשעות הנוראית שבו. השליכה את הכדור הצידה, עוד ראתה אותו
מתגלגל כמה מטרים, ואז נעלם בחשיכה.
המשיכה, ומצאה מין צורת מולקולה כזו, כמו שהוא קרא לה, בצבע
ארגמן, בוהקת, מסנוורת כמעט. בפנים, ראתה אותם מתנשקים - שוב,
ושוב, ושוב. אבל עם התשוקה והאהבה ולהט, ראתה עכשיו בתנועות של
שניהם המון כאב, וייאוש. ייאוש מן העולם הזה, מאהבה, ומעצמם.
והייאוש הזה, שאולי חיבר ביניהם אז, הגעיל אותה עכשיו. אז
הטיחה את המולקולה בכל הכוח על קיר לבנים שהופיע פתאום מולה.
שברה אותה, בדיוק כמו שהטיחה את הלבבות של שניהם ושברה אותם.
ועכשיו, עם זעם אדיר, ודמעות שטיפסו במעלה סולמות החבלים,
חונקות את הגרון בדרך למעלה, לעיניים, מצאה חיוכים אינספור,
ועיניים תרות את העיניים שמולן. מנסות לקרוא אותן מבפנים. אבל
כל המפלצות שבראשה התנפלו, והפכו את החיוכים למזויפים,
מאולצים, מטופשים. וכל העיניים נעשו מזוגגות, לא תרות, סתם
בוהות במין כיעור ריקני כזה.
ומוחה התרוקן, וליבה נדם, ולשניות הרגישה שאפילו נשמתה שלה,
שהייתה יקרה לה כל כך, יצאה לחופשה במקום אחר, טוב יותר.
ובאפיסת כוחות קפאה, והמשולש החליק מבין אצבעותיה.
האדימה. מזעם, ומבושה, ומהמאמץ, לגרש את כל המפלצות.
ופתאום פרפר לבן דגדג את ריסיה, ופקח את עיניה. ואז היא הבינה,
שזה מה שקיבלה ממנו- פרפרים של אושר. ופרפרים, הרי, לא שורדים
זמן רב. פרפרים, הרי, מתים מהר. |