אתה נושך לי קלות את הכתף וזה באמת מחרפן אותי, אבל כרגע זה
לא במובן הטוב של המילה "נו פו.. אני רוצה לראות את זה."
"מה זה? 'כבלי האהבה'?" אתה מתיישר לרגע ונועץ ירוק שובבי
במסך.
"אהבה בכבלים." אני נובחת.
"שיהיה, מה את מתעצבנת?"
"זאת הנטייה הזאת שלך."
"איזו נטייה?"
"הנטייה הזאת שלך לשכוח תמיד את הפרטים הקטנים שהופכים משהו
לקצת טוב."
"השם של זה הופך את זה לפחות רע?"
"כן. כן... כי זה מה שגרם לי להתחיל לראות את התוכנית הזאת.
אתה בכלל לא הבנת שזה שנון. שזה גם אהבה בכבלים כי הם
כבולים אחד לשני וזה גם משודר בערוץ שלוש ב-כבלים."
"שנון."
"מאוד שנון, ובגלל זה התחלתי לראות את זה כי השם של זה שנון.
ונכון שזאת תוכנית שטחית ואידיוטית וגם אני, אבל אתה תמיד שוכח
את הדברים האלה... שגורמים לי לחייך."
אתה מתקרב אלי בחריקות, גורר את עצמך על גבי הספה המזעזעת
שלנו, אני שונאת שאתה עושה את זה.
יד נשלחת מאחורי הגב שלי מגששת דרכה בין העורות ואתה תופס לי
את הידיים "אולי גם אני אכבול אותך או משהו, ונבדוק את הנטייה
שלי לשכוח דברים שגורמים לך לחייך."
"אידיוט." נורא קשה לי לא לחייך כשאתה מתחיל עם הקטעים האלה.
זה קצת כמו כשרק נהינו חברים, כשהיית בא מהצבא לבקר אותי בכל
מיני שיעורים, מתיישב לידי ולוחש לי דברים גסים באוזן, והייתי
צריכה להרביץ לך כי היד שלך לא צריכה להיות שם כשהמפלגה הנאצית
מארגנת את חרם האחד באפריל.

"אוכן ווייכן חיירם על בתי-עייסק יהודונים." אתה לוחש לי
בהיטלריות באוזן "סתיים סתיים אחייד באיפרייל." זה לא מצחיק
אותי כשאתה במדים.

זרועות חסונות מרימות אותי באוויר, כמו בסרטים, החדר מתנדנד
מצד לצד ואני חושבת לעצמי שבאמת הייתי יכולה להתחתן איתך יום
אחד לולא היית דופק לי נורא חזק את הרגליים במשקוף של חדר
השינה.

אתה משכיב אותי על המיטה, יותר מפיל כי התעייפת. מוצא איזו
חולצה על הרצפה ומתקרב אלי, מחזיק לי את היד ומתחיל ללפף "מה
אתה מטורף?" אני מושכת את היד במהירות "קצת." אתה מחייך
"כמוך." ואני נורא טיפשה ואני נותנת לך לקשור אותי למסגרת העץ
המגולפת שמסביב למיטה, לגשש מתחת לחצאית הסקוטית שלי ולזיין לי
את הצורה עד שכואבים לי הפרקים נורא, וכל החתכים מכיתה י'
מתחילים לדמם ולהיפתח ובכלל לא איכפת לי.

וכשאתה גומר וחותם בנשיקה לרגע עובר בכל הגוף שלי הפחד שאולי
לא תשחרר אותי אף פעם, ונבלע בשכיכת הגלים.

בבוקר אני אומנם לא קשורה אבל הידיים שלי נחות להן, אחת על גבי
השנייה מעל הראש באותה תנוחה בדיוק.
אתה מעיר אותי בצורות לא קונבנציונאליות ומספר שהבטת בי ישנה,
"יש לך הבעה מתחננת כזאת ותמימה, כמעט שלא יכולתי לעצור את
עצמי."
"המשכתי לישון ונהיית נקרופיל?"
"לא, לא, בחיים לא הייתי מסתכן בלהעיר אותך שקולניק. אבל
שחררתי את הקשרים רק אחרי כמה שעות טובות. תראי לי את הידיים."
כמו תלמידה ממושמעת שמתכוננת להלקאה מוצדקת בסרגל אני שולחת
לעברך פרקי ידיים כנועים מסורגים בקצת דם.
"פרקי ידיו אדומים וחיוורים..." אתה שר לי בחיוך זדוני
"אני לא מצטערת טוב לי עכשיו." אני נדבקת בחיוך שלך.

"מה קרה לידיים שלך?" אמא שלי הודפת את הדלת, זורקת בזעם את
המזוודה ומתקרבת אלי במהירות, מסירה בנירוטיות אופיינית את
משקפי השמש הוורודים שלה.
"כלום." לפעמים תשומת הלב שלה לפרטים יכולה לשגע אותי. "איך
היה? נהנית?"
"חשבתי שהפסקת עם השטויות האלה." היא אוחזת לי בידיים ונורא
כואב לי, כואב לי כמו בקיץ, כואב לי כמו חוטים שגלגלי העיניים
שלה היו גוררים בין הוורידים שלי כשהייתי קמה בבוקר, וכשהייתי
הולכת לישון, וכשלא יכולתי להפסיק
לחייך...
"הפסקתי." אני אומרת בטון מתנצל ומושכת אותן, חותכות את
האוויר, אל מאחורי הגב.
"אז מה זה?"
"עופר קשר אותי אתמול." העיניים שלה נפערות בתדהמה והפרצוף שלה
מתעוות "מה?!?" היא מזדעקת
"סתם, אמא, סתם, תירגעי, אני צוחקת." היא מתחילה לזעום בשקט
"זה סתם. נפתח. זה קורה לפעמים." אני מרימה את המזוודה הכחולה
הענקית "בואי נסחב את הדברים למעלה, את בטח עייפה." אני מטפסת
במהירות במדרגות והיא והמזוודה נגררות אחרי.
"החלפת סדינים." היא מחייכת אלי בגאווה שעונה על המשקוף.
"גם עשיתי כביסה." היא מתקרבת אלי, מחבקת אותי וממלמלת שאני
נהדרת.

במקלחת אני בוכה כי אני עוד מצליחה לזכור אותך בוכה, הטיפות
זולגות בין הסדקים מזכירות לי שאני קצת נהדרת בדברים הקטנים,
לפעמים.

על סף הדירה שלך אתה ממהר לחבק אותי חזק מידי, "מה שלום הידיים
שלך כוסית?"
"סביר." אני מתיישבת על המיטה המבולגנת שלך "אמא שלי חטפה
שבץ."
"לא נורא." אתה רוכן מעלי ומנשק אותי בפראות, שוכח לגמרי את כל
מה שלמדנו בשיעורי קונפליקט, על בניית מתח, והתפתחות לקראת
השיא הדרמטי.

המיטה שלך זוגית ומכסה את רוב שטח הדירה, היא הדבר הראשון
שרואים כשנכנסים. ניתוח תפאורה כמאפיין עקיף.

"די." אני תולה זוג ידיים על הצוואר שלך ומשתדלת לחייך.
"מה די?" אתה צוחק ומצמיד את השפתיים שלך לשלי בחוזקה.
"די עופר." אני דוחפת אותך.
בעדינות.
"מה עובר עלייך?" אתה מתיישב לידי, גורם לי לשקוע עוד יותר.
החיוך הרפוי מתחיל לדעוך לאיטו. "אני לא יכולה יותר."

"לא יכולה יותר מה?" פנים הירך שלי מצטמרר ומאדים מתחת לאצבעות
שלך "את זה?"
"עופר" אני כבר כמעט צועקת "אני מנסה לדבר איתך."
"על מה?"
"על זה שאין לי אוויר. שאני... שאני כלואה."
העיניים שלך ננעצות בי, אני מרגישה. אדידס מרופטות, פתוחות
שרוכים משוטטות ברחבי החדר בעצבנות בחיפוש אחר משהו להגיד.
נעל מאוירת בטיפקס שלי בועטת בחוזקה בארון ונתקעת לי בבטן.
"כלואה במוסכמות מזדיינות? במה חושבים עלייך?" אתה מזריק לי את
הסרקזם שלך ואני מנסה לחזור לנשום, בטח לא תביא לי עכשיו את
המשאף שלך. רק שאשאר מורעלת כמוך.
"עופר... אל,"
"צודקת. זה יותר במה חושבים עלי."
אתה שוב מקפץ בין השלוליות והנעליים שלך נעצרות לרגע מולי.
"פו.. זה לא אתה..."

"זאת את."

מוקדש לפצע פתוח.