היא לא ידעה שהיא תרגיש ככה, כאילו שכל המילים פתאום נגמרות
ויחד איתן גם נגמר האוויר. והדמעות הפסיקו כבר מזמן לזלוג,
כאילו שמישהו כיבה לה מבפנים את הברז הראשי והעיניים שלה
מתייבשות לאט לאט, מותירות על לחייה שובל מלוח של דמעה אחרונה.
והוא רק עמד מולה בשקט, מביט עם עינייו החודרות אל עומקה
פנימה, מסרב להאמין, מסרב להקשיב לדבריה, לשקט החרישי שמשמיע
גרונה, ללב הפועם במהירות ובעוצמה, נשבר מבפנים לאלפי רסיסים
קטנים שפוצעים אותה. והיא לא חשבה שהוא יגיד ככה, הוא רק עמד
מולה והפציר בה שוב ושוב, מסביר את כוונותיו. היא לא הצליחה
לפצות את פיה. העיניים שלה הסגירו את כאבה העמוק, כך גם ידייה
הרועדות וגופה המכווץ בכאב.
'את מגעילה', הוא אמר. 'כי איך העזת לעשות את זה בטלפון. מה,
לא היית יכולה לבוא כמו בנאדם ולדבר איתי?' אבל למה הוא לא
מבין שאם הוא היה עומד מולה, המילים היו נעצרות בפנים ולא
יוצאות החוצה חונקות את הגרון ושוטפות את העיניים שזעקו בכאב.
היא לא הייתה מסוגלת לעמוד מולו, להביט אל תוך עיניו השובות
העמוקות ולהגיד לו. למה הוא לא מבין שאם היא הייתה עושה זאת,
בטח היו נפתחים לה כל הברזים שבעיניים והיא הייתה בוכה כמו
איזה ילדה קטנה שלקחו לה את הבלון. והיא בכלל לא רוצה שהוא
יראה אותה ככה. אף פעם.
'את מגעילה', הוא חזר. 'כי איך חשבת את זה כל כך הרבה זמן ולא
סיפרת לי.' השפתיים שלו היו סגורות בכעס והשיניים שלו נשכו
אותן, מענישות, חודרות אל תוכו, והוא התכווץ בכאב דוקרני. אבל
למה הוא לא מבין שזה באמת נחמד לדעת שהוא חשב עליה כל הזמן
הזה, שהיה לו ארוך וקשה ושהוא לא הצליח לישון או לאכול או
כלום, רק בגלל שהוא לא הבין מה קורה כאן. זה נחמד. זה אומר
שאכפת לו ממנה. אבל למה הוא לא מבין שזה בדיוק מה שכואב לה כל
כך בפנים וקורע אותה מבלי משים?
'ואת יודעת מה, את ממש מגעילה', הוא המשיך, 'כי במשך כל הזמן
הזה השתדלת לצאת מהבית ולא לענות לטלפון. השתדלת להיות עסוקה,
לא פנויה, העיקר לא להתמודד, לא לראות. לא לדבר.'
'ואיזה מגעילה את, כי אני התקשרתי שוב ושוב, בלי הפסקה, כי
רציתי להבין מה קורה כאן ולמה את כל כך עצובה.' אבל למה הוא לא
מבין שהיא לא ידעה מה לומר? למה הוא לא מבין שאם היא הייתה
מנסה לדבר על זה, היא לא הייתה מוצאת מילים ולא הייתה יכולה
לפתוח את פיה ולדבר. והיא בטח הייתה מתחילה לבכות ולרעוד בכל
גופה המנסה לאותת לה על טעותה והיא הייתה מצטערת על הרגע שהיא
בכלל עשתה את זה ובועטת בעצמה ללא רחמים. ורוצה אותו בחזרה.
'ואוף, את מגעילה', הוא קרא, 'כי אני עוד הרגשתי רע בגללך,
בגלל שגרמתי לך לבכות.' וזה באמת מאוד נחמד ונעים לדעת שהוא
מצטער ושהוא לא התכוון לזה ושהוא באמת לא רצה שהיא תבכה, ובטח
שלא בגללו. אבל למה הוא לא מבין שהיא בוכה עליו אבל בגלל עצמה?
למה הוא לא מבין שהיא בוכה כי היא מרגישה את הלב שלה דופק מהר,
מאיים לפרוץ החוצה מתוך גופה וליפול, שבור ושותת דם?
'ואיך שאת מגעילה', הוא הוסיף, 'כי את מאשימה אותי. כי את
גורמת לי להרגיש שאני לא בסדר ושבגללי זה לא עובד ואת מרחיקה
אותי ממך ואז רוצה בחזרה ואני לא מבין מה בעצם את רוצה ממני.'
אבל למה הוא לא מבין שהיא כן רוצה אותו. פה, קרוב קרוב, אבל גם
רחוק? למה הוא לא מבין שהוא מה שהיא הולכת לרצות? זה פשוט
שלוקח לה קצת זמן, זה לא כל כך קל לעשות את זה ככה, להוציא
אותו מתוך החיים שלה, לקחת נשימה עמוקה ולנוח ולחזור שוב
להתמודד עם הכל.
'וכמה שאת מגעילה', הוא שוב הוסיף, 'כי את מפחדת ממני, ומפחדת
מהכל. את מגעילה כי במקום לספר לי מה מציק לך את שותקת, מפחדת
לפצות את פיך ולהסביר לי מה קורה לך. מה קורה לנו. כי את מפחדת
ממה שאני אגיד וממה שאני אחשוב.' אבל למה הוא לא מבין שהיא לא
מפחדת ממנו, היא מפחדת מעצמה. היא מפחדת שהוא יחשוף אותה
במבטיו ובעיניו החודרות ויכנס אל תוך נפשה וליבה השברירי ואז
יבין כי היא אינה שווה כלל את כל המאמץ. היא מפחדת שהוא ילך
ממנה, כמו כולם. והיא לא רוצה שהוא ילך, היא רוצה אותו פה,
קרוב קרוב, אבל רחוק. היא מפחדת שהמילים ידברו בשם עצמן ויצאו
לא נכון או לא מה שהיא מתכוונת ואז היא תפגע בו, ואלוהים יודע
מה היא תעשה אם משהו כזה יקרה. ורק המחשבה, שזאת רק היא כאן,
לבד, משתקת אותה. במחשבה שאם היא לא הייתה אומרת כלום, אז הם
יכלו להתגבר על כל זה, זה מפחיד אותה. זה מעליב בעצם. זה מראה
שאולי זה היה סתם, מיותר. כמו עוד איזה פרק בחיים שהתחיל ופשוט
נגמר.
'ואוף כמה שאת מגעילה', הוא שינן את המשפט. 'ואוף, כי חבל, כי
כמה שאני אוהב אותך.' והוא פנה לאחור והלך ממנה. לתמיד. והיא
לא חשבה שזה מה שיקרה, היא לא התכוונה לזה בכלל. היא לא חשבה
שהיא תרגיש ככה, תלושה, כאילו שבבת אחת כל המילים נגמרות ויחד
איתן גם נגמר האוויר והיא מרגישה נחנקת. והיא לא חשבה שהדמעות
יפסיקו לזלוג, כאילו שמישהו כיבה לה מבפנים את הברז הראשי
מותיר על לחייה שובל מלוח של דמעה אחרונה. והיא רק עמדה בשקט,
מביטה עם עיניים כואבות ועצובות, מסרב להאמין, מסרב להקשיב
לדבריו שהדהדו בראשה. מנסה לשמוע את השקט החרישי שמשמיע ליבה,
הלב הפועם במהירות ובעוצמה אדירה, נשבר מבפנים לאלפי רסיסים
קטנים שפוצעים אותה.