[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
בנזונה

פתאום יום אחד הסתבר לי שאני חתיכת בנזונה. לא, לא סתם מסוג
המניאקים האלו שיוצאים עם בחורות בשביל לשכב איתן ואחר כך
זורקים אותן לכל הרוחות, או מאלו שסוחבים ארנקים מתיקים של
זקנות חסרות ישע באמצע אלנבי. לא, חברים, אני גרוע מכל אלה
בהרבה יותר. לרמת השפלות הנבזית שאני הגעתי אליה בחודשיים
האחרונים צריך תואר מיוחד, אולי אפילו יקיר בני הזונות של
מדינת ישראל כולה, אם לא גם של חלקים נרחבים מהעולם המערבי.

אתם מבינים, בחודשיים האחרונים הצלחתי להכעיס כל כך הרבה
אנשים, עד שאפילו ג'ון אשקופרט מאילינוי, ארה"ב, שלח לי מייל
נזעם בשביל להתלונן עליי. גם אלחנדרו גונזלס ממקסיקו וצ'אי שן
משנחאי לא מרוצים מהתפקוד הכללי שלי בחיים. רק שהם, לעומת
אשקרופט, לא שלחו לי מכתב מפורט, שבו הם מאיימים שאם עוד פעם
אחת אעשה את מה שעשיתי, הם יפנו למשטרה הפדראלית ויגישו נגדי
תלונה. גונזלס ושן היו קצת יותר נחמדים, והסתפקו רק בלשלוח לי
מייל עם קובץ מצורף, שבו הם מחזירים לי את המסמך ששלחתי אליהם.


עכשיו אתם בטח בוהים לכם במסך, תוהים איזה מסמך שלחתי לאנשים
האלו ומאיפה אני בכלל מכיר אותם. דוגרי, אני שואל את עצמי את
אותה שאלה מאז שכל העסק הזה התחיל, והתגליתי לעצמי ולעולם כאבא
של כל הבניזונות. כי לא רק שאני לא מכיר את האדונים אשקרופט,
גונזלס ושן, אני גם לא רוצה להכיר אותם ואין לי עניין לשלוח
להם מסמכים. ולא, גם נעמה מכפר אליעזר לא מעניינת אותי, או
יבגני מאשקלון, ואפילו לא הרצל מירושלים. לא מכיר, לא רוצה
להכיר, לא אותם ולא את קבצי המחשב שלהם. ובכל זאת, הם מכירים
אותי טוב מאוד, מסתבר. כל כך טוב, עד שאחת ליום אני מקבל מהם
לפחות שבע-שמונה הודעות במחשב:
"Re: Your Text", "Re: Your Document", הם משיבים
לפנייתי-שמעלם-לא התבצעה, מאכילים אותי בערימות של קבצים על
גבי קבצים, כל אחד מהם בגודל של 25 או 41 קילובייט.

בתמיכה הטכנית אמרו לי שיש מכה של וירוסים בכל הרשת בזמן
האחרון, ובגלל זה אני מקבל את הקבצים האלו. אחרי כמה פעמים
שהמחשב נפל והבאתי חבר שיפרמט אותו, הבנתי שהמסמכים האלו,
שכביכול שלחתי להם, לא היו ולא נבראו, ובעצם מדובר במזימה
זדונית של איזה ילד מחוצ'קן בן ארבע עשרה להפיל לכולנו את
המחשבים ולשגע לנו את הצורה. באחד הלילות, חלמתי עליו ועל
החברים שלו. הם נפגשו בסמטה אפלה ברחובות פאריז, אחד כושי, אחר
צהוב עור. המנהיג, גרמני עם עיניים בלונדיניות ושיער כחול,
הסביר להם איך להשתלט על הרשת ולהציף אותה בשטויות.
"אבל אדולף", הקשה עליו אחד מהחבורה, ערבי דווקא, "מה יעזור אם
נעשה את זה? איך זה יקדם את המטרה שלנו להילחם באמריקאיים
ובכובש הציוני?"
אדולף לא הבין וכיווץ את מצחו.
"אין סיבה, זה סתם מתוך רוע... רוע... רוע..."
בשלב הזה כבר התעוררתי במיטת הרשעים שלי, מזיע כולי.

לאילן מהתמיכה הטכנית שלי לא הייתה בעיה להציע לי שירות סינון
של הוירוסים. להפך, הוא אפילו די שמח. התקשרתי אליו אחרי מקלחת
קרה בארבע בבוקר, במהלכה שטפתי את הזיעה טוב טוב מכל חלקי
הגוף.
"אין בעיה, אדוני", חייך לעברי מהצד השני של הקו, "יש לנו
עכשיו, חדש חדש ובמבצע, את שירות 'אקסטרה-מגה-סופר-דופר סייף'
להציע לך, במחיר היכרות של תשע מאות תשעים ותשעה שקלים ותשעים
ותשעה אגורות בחודש בלבד, למשך חצי שניה".
"אתה מתכוון חצי שנה", תיקנתי אותו, אפוף כולי.
"סליחה?"
"לא משנה... זה כולל מע"מ?"
"לא, המחיר לא כולל מע"מ" (מעניין שאת השאלה הזו הוא שמע).
אמרתי לו יפה תודה ושלום, והחזרתי אצבע משולשת לחיוך המזויף
שלו מבעד לקו. כן, אני יודע שהוא לא ראה את זה. כן, אני יודע
שזה ילדותי רצח, אבל באותו רגע זה מה שהרגשתי צורך לעשות. זה
היה או זה, או לטוס חצי עולם בשביל להעיף מכות רצח לאדולף, מה
שלא היה נראה לי מעשי במיוחד.

לאחר השיחה עם אילן והסיוט שקדם לה, הבנתי שאני בדרך להתדרדרות
שרק אלוהים יודע מה יהיה הסוף שלה. כמות הוירוסים הקטלנית
שחטפתי התחילה להשפיע גם על המצב הבריאותי שלי, והראש התחיל
לכאוב לי עד שהייתי חייב לשבת. בגלל שכבר ישבתי, הדלקתי את
המחשב, וחשבתי שאולי אם אגלוש קצת, אירגע. בתיבה החלופית שלי
ב'וואלה!' חיכו לי, כרגיל, עשרים ושבעה מיילים. זכיתי מן ההפקר
בהזמנה למלון אורכידאה באילת ביום העצמאות הקודם, ענת שלחה לי
מייל דחוף וביקשה שאני אמצוץ לה רק היום תמורת הנשמה שלי ושל
אמא שלי, וכמו תמיד, גם חייכו לעברי שם יוסי, אחמד, מאור, ג'ני
ויוחנן, שהחזירו לי מסמכים, או סתם רצו לברך אותי לשלום ולמחוק
לי את המחשב תוך כדי. באופן אוטומטי, האצבע שלי כבר הייתה
מונחת על העכבר, מוכנה לסמן את כולם למחיקה, אלא שאז ראיתי גם
מייל בגודל אחר מהמוכר, בצירוף המילה האנגלית WARNING, ככה
באותיות אנגליות מוגדלות ומודגשות (אמא'לה, איזה פחד). זה היה
מאתיו, שהציג את עצמו כאיש טכני בצוות ההתעללות בחברת האינטרנט
'אמריקן אינטרנט סרוויסס', שאם לא ידעתם היא החברה הכי גדולה
בכל צפון דקוטה (איפה?), שבלב היבשת הכי ידידותית לישראל.
מאתיו ידע הרבה עליי, מסתבר, והוא גם ידע שאני מפיץ וירוסים
כבר כמה זמן לכל מיני לקוחות של החברה שלו (בנזונה מתחיל,
כאמור). מאתיו אפילו הוסיף טון מאיים, שבו כתב כי האנשים שלו
יידעו לטפל ביוזר שלי להבא.
"נו, טוב", חשבתי, וכבר כמעט פרשתי חזרה לישון, מתוסכל ומיואש
מכל הפרשה הזו.
דקה אחרי זה הגיע אליי המייל של אשקרופט, שעלה כשרעננתי בפעם
האחרונה את המייל. הפעם זה כבר היה רציני. אשקרופט איים לקחת
אותי למשטרה הפדראלית, ועוד שנייה כבר ראיתי צוות ימ"מ משותף
של האף.בי.איי והמוסד מעיר את אמא שלי באמצע הלילה, מפוצץ את
הדלת שלי לכל הרוחות וסוחב אותי באוזן כל הדרך לאילינוי.

אחרי קפה אחד ושניים סוכר, התיישבתי לכתוב מכתב תשובה למר
אשקרופט, שבו הסברתי לו באנגלית עילגת שאני בכלל תושב ישראל,
ושכמה שהוא לא ינסה, זה יהיה קצת קשה לשוטרים אוכלי הסופגניות
שלו לאתר אותי ממקום מחבואי בשכונת בבלי. אשקרופט לא ענה לי
מייד, אבל תוך יומיים כבר ראיתי בתיבה שלי מייל חדש ממנו, שבו
הוא מפנה את תשומת לבי לכך שהשם שלי מופיע ברשימה של מפיצי
'ספאם', שזו מילה יפה לדואר הזבל שאדולף ואנשי חבורתו שולחים
לכל העולם, אחותו, גיסתו והשכנה שלהן (אולי למישהו שם יש
איידס?) מדי יום ביומו. משמעות הדבר - עכשיו אני ידוע לשמצה
בחצי כדור הארץ (תבחרו צד) כשלוחה ישראלית של אותה חבורת
ונדליסטים צעירה, עלוב נפש שכל מבוקשו הוא לבזבז לאנשי העולם
הטובים את זמנם.

בתמיכה הטכנית ענתה לי הפעם דנה, שהסבירה בצורה מאוד רגועה שזה
לא משהו אישי נגדי, ושיש למנוולים האלה מחשבים אדירים, שפשוט
שולחים ספאם באופן אוטומטי למיליוני צירופים של אותיות בכל
דקה, עד שהם מגיעים למייל של מישהו אמיתי. לפעמים, כשהמישהו
האמיתי הזה פותח את הווירוס ששלחו לו, הוא לא מודע לזה, אבל
הווירוס מתחבר לו לפנקס הכתובות, ומפיץ את עצמו לכל כיוון
אפשרי, מבלי שתהיה לו שליטה בזה. כך הלאה וכך הלאה, עד שזה
מגיע לאלפי אנשים בכל מדינה, וככה יוצא שחלקנו מפיצים דואר זבל
גם לאנשים באטלנטה וזנזיבר, אפילו מבלי שנדע על כך (כלומר,
כולנו בניזונות במעטה חשאי).

בסוף השיחה עם דנה, הרגשתי חכם ורגוע הרבה יותר, וכמעט שהצעתי
לה נישואין בו ברגע, אבל הסתפקתי במקום בתודה נרגשת ומחמאות על
השירות. דנה לא התבלבלה, וישר הציעה לי לרכוש את שירות
ה'אקסטרה-מגה-סופר-דופר סייף' של החברה שלה, ואפילו הציעה לי
הנחה של עשר אגורות. בעוד שלבי נסדק מרוב התרגשות לאור המחווה,
הרגשתי פתאום מנוצל ומושפל. לרגע, יכולתי להישבע ששמעתי אותה
מסתודדת בצד עם אדולף, חוגגת לה את הניצחון הקטן שלה עליי,
בקרב התמידי שבין הלקוח לנותן השירות.

סגרתי את הטלפון בנשימה כבדה, מקבל בהכנעה את גזר הדין. לנצח
אהיה הזונה של הרשת, מעביר מחלות מין וירטואליות בין מחשבים
מבלי שתהיה לי שליטה כלשהי על הדבר. לנצח יישבו להם כל
האלחנדרו גונזלסים, צ'אי שנים וג'ון אשקרופטים של העולם,
כשבידם חץ מושחז, קולעים אותו למטרה בצורת פורטרט ענק של עבדכם
הנאמן, וכמו בובת וודו טובה, אני אשתוק ואפילו לא אצעק. בנזונה
אמנם, אבל לפחות אחד עם כבוד עצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי רק הולכים
להשתין ותופסים
לי את המקום?!






האיש הכחול שהיה
אמור להיות כאן


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/04 1:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה