זה הריח של אז. זה הריח של החבר הכי טוב שלי.
זה הריח של רוח קרירה ומצמררת בלילה מאוחר ושקט של אמצע
אוגוסט.
זה הריח במתמלא באוויר החם אחרי שהאבא יצא מהמקלחת מדיף ריח
אפטרשייב חריף והאמא סיימה בדיוק להכין קפה לוהט בספל גדול.
זה הריח של הלילה מלא הכוכבים והצרצר שנשמע מהחצר והמכונית
הבודדה שחולפת מרחוק פעם ברבע שעה.
זה הריח של השיער שלו אחרי שהוא עשה חינה והתערבב עם הריח של
השיער שלי אחרי שחפפתי אותו.
זה הריח של המסטיק שאני לועסת ומצננן לי את הריאות יחד עם הריח
של העוגה שעכשיו במקרר והקולה בכוס על השולחן ליד הפירות, אחרי
שיצאו ממנה הגזים.
זה הריח של ההתרגשות שלפני הפגישה איתו ושל הכיף להיות איתו,
של השלווה והחיוכים ובעיקר של הגעגועים לאז, לריח הזה הנשכח
כמעט.
זה הריח שחוזר אלי עכשיו ומטפס אל תוך אפי, שוטף את עיניי
ומתפזר לי בבטן בין הפרפרים. זה הריח שנשאר לי בדם, תמיד.