אני יודעת שאנחנו מדברים המון, ולפי דעתך מתקשרים נהדר... אבל
יש לי כמה מילים שאני מנסה כבר הרבה זמן להגיד לך, ולא
יכולה..
אז תהיה שנייה בשקט ותן לי לדבר...

אתה מונע ממני להביע את עצמי, אתה חוסם אותי בכל כך הרבה
מובנים, מפריע לך הלבוש שלי, המילים שלי, הבחירות שלי.
לקחת ממני כל סוג של חופש אפשרי ואני כבר לא יכולה לסבול את זה
יותר...

מתי כבר תבין שהגוף שלי, הוא רק שלי. פעם הבא שיש לך תלונה
לגביו, שמור אותה לעצמך.
והנפש שלי, גם היא רק שלי, אם יש לך ביקורת, אני לא רוצה
לשמוע.

תפסיק כבר לבקר את כתיבה שלי, אני אמנם לא שייקספיר או ביאליק,
אבל אני לא כזאת רעה, ההתחלה הייתה קצת ילדותית אבל אני כותבת
כבר ארבע שנים והסגנון שלי התפתח והתבגר מאז.

אתה איתי מאז שאני זוכרת, אבל עדיין, לא באמת איתי, הנייר הוא
כבר ידיד טוב ממך.. הוא סופג אותי בשקט כשאני צריכה ומראה לי
את עצמי כמו שאתה אף פעם לא הצלחת.

והכי חשוב,
זוכר את הדמיון שלי, כן זה שניסית לקחת ממני, להסתיר ולהחביא
בתואנות שווא. נחש מה? הוא חזר, ויותר לא תיגע בו. מהיום אני
שייכת רק לעצמי, לך אין יותר כוח עלי,
אני רוצה חופש...

באחד בפברואר, חודש אחרי החלטות השנה החדשה, פרשתי כל זוג
כנפיים אפשרי, ונטשתי את המצפון.