אם רק לא היה יורד גשם. אם לא הייתי מתמלא בכל האהבה הזאת, אם
רק הייתי מצליח לחשוב לרגע בצלילות, להגיד לה מה אני מרגיש, מה
אני חושב. מעין אפילו לא באה אחרי. אחרי! היא נתנה לי לצאת ככה
החוצה, אפילו שירד גשם. היא לא ביקשה ממני לא לצאת ולא קראה לי
חזרה פנימה. אם אני יכולתי לצאת כך בסערה ולעמוד בגשם באמצע
הרחוב השקט והחשוך, אז לכל הפחות היא הייתה מסוגלת להרים את
ידה ולסמן לי לחזור פנימה. הרי בשבילה אני תמיד הכל. לא ביקשתי
שתתחנן בפני או משהו כזה. בסך הכל רציתי שתבקש ממני לחזור
פנימה. הרי בפנים כל כך חמים ונעים ופה בחוץ כל כך קר, רטוב
ואפרורי. ועכשיו גם התחילה רוח חזקה כל כך. אוף, זה הכל בגלל
הגשם הזה. הגשם שלה גם כן.
"בשבילי אתה תמיד הכל" מעין לחשה וחיבקה. "בשבילי אתה האחד. לא
משנה מה אתה ומה תרצה להיות." חייכתי בביישנות והרגשתי איך
מבפנים מתמלא לי חום ומתפשט לי בכל הגוף במהירות, מציף אותי
בתחושה של אושר, מעיר לי את הפרפרים בבטן שפורצים ומדגדגים
אותי בתוך הלב. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה. רציתי ללחוש לה
באוזן שהיא כל כך יפה, שהיא הכל בשבילי, שאין לי דבר מלבדה
בעולם. רציתי לעטוף אותה בחמימות ולהחזיק אותה קרוב ולהבטיח לה
שנישאר ביחד, תמיד. רציתי להגיד לה שאני רוצה אותה. שאני אוהב
אותה. שאני חושב אותה ומרגיש אותה. רציתי להגיד, אבל לא
הצלחתי. המילים נעתקו ממני. הפרפרים הקטנים שלי עלו לי לתוך
הגרון וחנקו אותי באושר. בחוץ היה קר מאוד וירד גשם. גשם מעין.
קראתי לו ככה כי גם היא, כמו הגשם, הייתה חזקה ורועשת. כמוהו,
גם היא הותירה אותי שבור ועצוב, אפרורי וקר. והיא אהבה את הגשם
כל כך. תמיד היה לה ריח של גשם כזה, ביום של סתיו וגם אף אדום
מקור. ולמרות הקור שבחוץ, והגשם, הרגשתי איך החום מתפשט לי
בלחיים ונסיתי לפתוח את הפה, ללא הצלחה. הגוף שלי זעק מבפנים,
זעקה אילמת, חרישית. זעקה אוהבת, מלטפת. 'אני כאן.' אבל מעין
לא שמעה. מעין לא הקשיבה ללב שלי לוחש לה, מבקש ממנה, מתחנן,
זועק. מעין הקשיבה לגשם.
כשרק יצאתי אליה, בחוץ טפטפו טיפות קטנות ודוקרניות ובקושי
הרגשתי איך הן נוחתות לי על האף. עכשיו כבר יורד ממש גשם חזק.
גשם מעין. צעדתי ברחובות החשוכים והבטתי בעננים האפורים ששטו
בשמיים- כאילו כלום. הכל מסביבי היה אפרורי וריח הגשם שחדר
לאפי מילא אותי בתחושת עצב. זה הזכיר לי אותה. כל הדרך לכאן
חשבתי על הפנים שלה כשאני אראה אותה. חלמתי בהקיץ על החיוך
המתוק והוורוד ועל העיניים המבריקות שלה מסנוורות אותי כשהיא
מתקרבת לחבק אותי. דמיינתי את השפתיים הוורודות שלה נושקות
למצח השזוף שלי ומותירות אחריהן תו חמימות משכרת. ראיתי במוחי
את תווי פניה היפיפיים, את תבנית גופה העדין והחינני פותח שתי
זרועות מחבקות ואוסף אותי אל תוכו לחיבוק ניצחי. הרגשתי את
נשימתה באוזני, לוחשת לי שאני בשבילה הכל, לא משנה מה ארצה
להיות. שאני בשבילה כל העולם. שרתי בליבי את אהבתה, דיקלמתי
את אהבתי ולחשתי עמוק בפנים
שבשבילה אני תמיד האחד. בשבילה אני כל העולם. בשבילה אני הכל.
ועכשיו אני צועד בגשם והיא עומדת לה בפנים, מביטה בטיפות
הכבדות שנושרות על החלון, מבלי לזוז, חושבת איך הכל היה יכול
להגמר אחרת אם לא היה יורד עלינו גשם. אם היא לא הייתה אוהבת
אותו כל כך. אם אני רק הייתי מצליח להתגבר. עכשיו היא מביטה
בחלון, מנסה לראות אותי מבעד לטיפות, מתרחק ממנה, רטוב ושפוף,
ממלאת את אפה בריח הגשם, הגשם שקובר אותי בתוכו, מרטיב אותי
ושובר אותי לטיפות קטנות. הגשם שלה. גשם מעין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.