"זה אתגר", הוא חשב לעצמו, מביט על הפח הקטן ששכן שני מטר
מימנו.
הוא שכב על המיטה, קורא. בינו לבין הפח הבדילו אורנית קטנה
ומעמד לדיסקים גבוה. הוא ניסה לחשב את הזווית ואת הכוח שבו
יצטרך להשתמש. הוא ויתר, פשוט קם ממיטתו, זונח את הארי פוטר,
והטביע את התפוח האכול לפח.
כבר כמעט שבוע הוא לא התקשר אליה. בהתחלה הוא ניסה, הוא הבין
שהוא פגע בה ואפילו התנצל בפניה אבל מאז... שתיקה.
היא גרה מאד רחוק ממנו, וקולה היה יכול לרפאו מכל מחלות הנפש
שתקפוהו באותה תקופה. היא אי-שם עם החבר שלה והוא פה, שומע איך
אחותה מסננת את השיחות שלו בשמחה בשבילה. גם היא אוהבת אותה.
פעם, הוא חשב שהיא מלאך, כזאת בודדה ואוהבת. תמיד תנסה לעזור
לו. אף פעם לא תברח. אבל היא ברחה וחבל. למען האמת, ממש חבל.
הביסוס העיקרי לכיזוב הזה מתבטא בעובדה שהוא לא כל כך הבין עד
כמה היא באמת חשובה לו. ועכשיו, היא נעלמה. נעלמה ביער שלה.
רחוק. עם החבר שלה.
הוא אף פעם לא האמין שיהיה לה חבר. כלומר הוא חווה את זה בעבר
עם עוד בחורות שכולן הסתלקו להן, אבל הוא חשב שאיתה זה יהיה
שונה. חשב שהיא תישאר, תהפוך גם אותו למלאך והם יוכלו לעוף
לעבר השקיעה הזועפת. מחייכים.
שלושה חודשים אחרי שעזבה אותו הוא חלם שהוא הרג את החבר שלה,
כשעשוע עד כמה שזכור לו. שניהם היו בהלוויה שלו ואמא של
הבחורון קראה את ההספד. ולפתע היא הסתובבה אליו, חייכה ונישקה
לו את האף. הוא מאד אהב את החלום הזה והתפלל כל לילה לאלוהיו
שהוא יפגוש אותה ברחוב. ובאמת יום אחד הוא פגש אותה ברחוב והיא
נורא שמחה לקראתו ושאלה אותו מה שלומו ולמה הוא לא התקשר
והמשיכה ללכת.
נדמה היה שהתת מודע שלו פשוט משתוקק אליה, ואם היה יכול היה
קופץ ישר מראשו ורץ אליה בצורה לא מוגדרת ואוהבת.
אז ככה... למי שמעוניין, שאר הסיפורים שלי נמצאים מתחת שם
היוצר "חלב בעיפוף" ולמי שאינו מעוניין... שיהיה לו יום
טוב. |