צלצול הפלאפון ליד אוזני העיר אותי מחלום מתוק. "הלו?" שאלתי,
מנסה להוריד את קורי השינה מעיני.
"ירון," צעק קול בוכה מעברו השני של הקו.
"אימא? מה השעה? הכל בסדר?" שאלתי מנסה להתאפס על עצמי.
"זאת דנה."
הזדקפתי במיטתי תולש את עצמי במהירות למציאות. "מה קרה לה?"
שאלתי, מפוחד לשמוע את התשובה.
"קראתי לה... היא רצה אלי מהצד השני של הכביש... האוטו לא
הספיק לעצור."
"לא," זעקתי בקול שבור. "איפה את עכשיו?" שאלתי.
"בבית החולים ברמת גן, אתה יודע..."
"אני מיד מגיע," אמרתי לה וניתקתי את הפלאפון במהירות. בעודי
מנסה לזנק ממיטתי רגלי הסתבכו עם השמיכה, ומצאתי את עצמי מנסה
לחבר את פני לרצפה. יבבתי קלות ממשש את הפנים, מחפש סימני
לדם.
קמתי למראה וחוץ מסימן אדום בסנטר לא נראה כי קרה לי דבר. איזה
בוקר, עוד לא פקחתי את עיני וכל צרות העולם נוחתות עלי.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה הייתה שמונה בבוקר.
במהירות זרקתי על עצמי את הג'ינס וחולצה ישנה, שהייתה זרוקה על
הרצפה. מחשבות רעות עוברות בראשי; היא חייבת להיות בסדר, זה לא
קורה לי, אני מכיר אותה מגיל 15, תשע שנים תמימות שחלקתי איתה
כמעט כל יום בחיי, אהובתי. בלבי נשאתי תפילה. בד"כ האמונה
רחוקה ממני כמו סין מאירופה, אבל היום פניתי אל מי שפונים
כשאתה עומד חסר עונים אל מול מציאות שמתנפצת על פנייך. רק תעשה
שהיא תצא מזה. אני מבטיח להניח תפילין כל בוקר, לא לנסוע בשבת,
כל דבר, רק שלא יקרה לה כלום.
חטפתי את צרור המפתחות של האוטו ורצתי אל דלת הכניסה. נעלתי את
דלת ביתי ולחצתי על כפתור המעלית. שניה חולפת ועוד שניה
והמעלית לא משמיעה קולות חיים, הבטתי שוב על מנורת המעלית
שדלקה באור אדום "תפוס". "מה קורה?" צעקתי לחדר המדרגות,
"תשחררו את המעלית!" כלום לא קרה. אוף! חשבתי לעצמי, גם המעלית
נגדי עכשיו?! יצאתי בריצה דרך המדרגות מנסה לפלס את דרכי דרך
מיני החפצים השונים, שדיירי בנייני החליטו שהמקום הטוב להם הוא
חדר המדרגות. בעודני רץ החלקתי קלות, וברגע האחרון ידי הימנית
תפסה במעקה. חשבתי לעצמי תגיד לי, אתה גם רוצה לסיים את היום
בבית חולים? החלטתי להאט קצת את הקצב למען שלומי האישי.
בריצה מהירה הגעתי לדלת הרכב. נכנסתי והתנעתי את הרכב. כבר
אמרו עלי שאני "נהג שודים". לא ראו איך נהגתי באותם הרגעים.
בעודי בודק כמה דוושת הגז יכולה להיצמד לרצפת המכונית, עברו
בראשי עשרות הזיכרונות על זאת שהייתה איתי תמיד, בטוב וברע,
אהבת חיי. רק שלא יקרה לה כלום.
צפירה חדה החזירה אותי למציאות בעודני שובר את ההגה ימינה.
"חמור, מי נתן לך רשיון?!" שמעתי את הנהג צועק לעברי, מסתכל
קדימה כדי לא לפגוש את מבטו. הוא לא יבין, קבעתי לעצמי, עולמו
לא עומד על סף חורבן! מי הוא שישפוט אותי? חשבתי לעצמי. הרמתי
את ראשי מעלה מסתכל בעיני עגל ברמזור שמתחלף לאדום. לחצתי על
דוושת הגז בעוד מכונית החיפושית יד שישית שלי פורצת לצומת.
וואו, חשבתי לעצמי, ואפילו לא התנגשתי בכלום.
"נהג החיפושית תעצור בצד!" קול ניער אותי שוב למציאות בעוד
סירנה ואורות כחולים אדומים מהבהבים מסביבי. זה לא קורה לי,
ארור מרפי וחוקיו המטומטמים! לא יכול היה לחשוב על חוק שאומר
"כשאתה מנסה להשיג משהו תמיד אתה משיג אותו" או לפחות "כשאתה
ממהר שום דבר לא יעצור אותך"?! נעמדתי בצד הדרך. מבעד למראה
ראיתי את השוטר לבוש כחול מסדר את כובעו ונע בתנועות מדודות
לעבר מכוניתי. פתחתי את החלון.
"רשיונות וביטוח, בבקשה, אדוני!" קול בס בקע מגרונו.
"מר שוטר," עניתי, "אני בדרך לבית החולים, אתה לא מבין..."
"רשיונות וביטוח, בבקשה, אדוני!" השוטר שיסע את דברי. פתחתי את
תא הכפפות והוצאתי את רשיונות הרכב וביטוח החובה. אוי ואבוי,
חשבתי לעצמי, לא לקחתי את הארנק!!!
"אהה... מר שוטר, הארנק שלי בבית..."
"אדוני, צא בבקשה מן האוטו!" פקד עלי השוטר. "אתה לא מבין, אני
בדרך לבית חולים, זאת דנה..."
"שקט," הוא השתיק אותי. "ועל סבתא שלי נפל פסנתר," אמר בלגלוג.
פתחתי את הדלת ובעודי מזנק החוצה מצאתי את עצמי עף לאחור.
החגורה סיננתי לעצמי. פתחתי את חגורת הבטיחות ויצאתי. "מר כץ
מודע למה שהוא עשה?" השוטר שאל בנימה מתנשאת בעודו מסתכל על
פרטי רשיונות הרכב.
"אני?" היתממתי "מה עשיתי?"
"מר כץ החליט שאור אדום זה אור ירוק, ועכשיו גם מתברר שהוא
החליט שהחוק מתיר לו לנסוע ללא רשיון!" סנט בי השוטר.
"לא נסעתי באור אדום, זה היה צהוב. אני לא יודע על מה אתה
מדבר. איך שלא יהיה, אתה חייב להבין, אני בדרך לבית החולים,"
אמרתי ונשענתי על רכבי. חפץ זר הפריע לי בעכוזי הימני ובעודי
שולח את ידי לעבר הכיס נזכרתי שלאחר היציאה אתמול השארתי את
ארנקי בכיס. שלפתי את ארנקי במהירות והוצאתי ממנו את רשיון
הנהיגה. "קח," אמרתי לשוטר, שהסתכל עלי כאילו ביצעתי לפחות רצח
כפול ואני בדרך לשדה התעופה להימלט מהארץ למדינת עולם שלישי.
השוטר לקח את התעודה ואמר לי להמתין בעודו מסתובב והולך לעבר
הניידת. שיתן כבר את הדו"ח, חשבתי לעצמי, העיקר שאני אוכל לעוף
מפה.

כעבור דקה השוטר יצא מן הניידת והתקדם לעברי. "ירון כץ, בתאריך
השלישי לנובמבר בשעה 8 ועשרים בבוקר, נסעת באור אדום..."
ובעודו ממלמל את פרטי העברה מצאתי את עצמי חולם איך אני נותן
לו אגרוף ועף משם לבית החולים. "הלו!" השוטר קרא לעברי, מנתק
אותי מהחלום בהקיץ.
"מה?" עניתי לעברו.
"מה תגובתך?" שאל.
"מה שתגיד, רק תן לי כבר את הדו"ח." לאחר שחתמתי על הדו"ח
נכנסתי למכונית והמשכתי לעבר בית החולים.
הגעתי לקדמת בית החולים וכמובן שהחניתי באדום לבן. כאילו יש
משהו שיהרוס לי כבר יותר את היום, חשבתי לעצמי, העיקר שדנה
תהייה בסדר. רצתי לעבר הכניסה מסתכל על השלט "בית חולים ל..."
כשהמילים האחרונות נבלעות בעודי נכנס לכניסה. אימי נעמדה
מולי.
"ירון," היא אמרה בעיניים בוכות כשפתאום שמתי לב על כתמי הדם
שהיו על ידיה ועל חולצתה. חיבקתי אותה, בעודי מרגיש שאני הולך
לבכות. "היא בחדר ניתוח," אימי סיננה תוך כדי התייפחויות
הולכות וחוזרות. ובעודי מרגיש את אימי רועדת בידי, ראיתי את
הרופא מתקרב אלינו. "דוקטור, מה שלומה? היא בסדר?" שאלתי בקול
מתחנן. פניו נשארו חתומות, ובעודי מעכל מה שקורה לי זעקתי
לעברו "דוקטור, תגיד לי שהכול בסדר!!!"
"מצטער," הוא ענה לי, "היא נפטרה בחדר הניתוח. המכונית פגעה לה
בראש ולא יכולתי לעשות דבר. נאלצתי להרדימה."
"לא!!!" זעקתי כשהעולם התחיל להסתובב סביבי. בעודני מעכל שלא
אראה יותר את כלבת הטרייר האהובה שלי, הכלבה שגדלה איתי מאז
היותי נער, מתנה ליום הולדתי ה 15.
דנה.