נודד בחלום אל עשן של סיגריות. חולם על ארנבים ירוקים,
ופתאום אתה שוב ילד, לא תמיד הכי כיף להיות ילדים.
    אתה בוהה בחלון האוטובוס ומרגיש פתאום כמו שיר של ערן
צור, לא תמיד הכי כיף להבין במוזיקה.
   "לאן אתה נוסע?" שואלת הזקנה הטורדנית מהספסל שלידך.
    "לעזאזל" אתה חושב, ובחיוך קמוץ עונה חצי תשובה שתספק
אותה, "צפונה, משפחה", ומפנה את הגב. חצי נסיעה אתה מעמיד פני
ישן כדי שלא תטריד אותך, כשאתה מתעורר אתה מגלה שהיא ירדה ושגם
אתה פספסת את התחנה. לא תמיד הכי חכם להעמיד פני ישן באוטובוס
לא ישיר.
    אתה מוצא את הדרך הלאה. ושוב חולם, משתעמם, משחק בפלאפון,
חושב על מיליון ואחד הדברים שיכולת לעשות בזמן הזה ושלא כוללים
בהייה בלתי מתחכמת בחלון האוטובוס. אתה יורד לבסוף במקום
הרצוי, עייף, מיוזע, אחוז קורי שינה שממאנים להתפוגג, גם הרגל
שלך רדומה ובסוף כל זה עוד מצאת את עצמך אומר שאתה אוהב לנסוע
באוטובוס.