"מסור לכולם שאני אתגעגע אליהם", היא חייכה אליו במרירות מה
וחיבקה אותו שוב, לוחצת אותו אליה.
"אני אמסור", הוא ענה לה בקולו השקט והבטוח, נשק לה על גב היד
ונגע בשולי כובעו מתוך כבוד.
הסבל כבר לקח את המזוודות שלה לתוך הספינה והארובות הרעישו,
המונים עמדו על הרציף נפרדים מיקיריהם ולמרות זאת הם חשו לבד,
הרוח מהים פיזרה את שיערה והיא מיאנה לאספו, ידעה שהוא תמיד
אהב אותו פזור והיא התנגדה.
"כולם לעלות", קול צועק וצופר הספינה נשמע למרחקים כרעם
מתגלגל, דמעה שהתגלגלה בזוית העין שלה, והוא נאנח בעצב.
היא תמיד הייתה כזו, ציפור חופשיה. אהבה את הבית, אבל רצתה
לעוף רחוק, ללמוד בניו יורק היא חלמה, התפוח הגדול. עזבה את
אנגליה בשביל זה, השאירה את כולם על הרציף, מביטים אל הספינה
שמשאירה אחריה שובל דק של קצף לבן, שהולך ונעלם לאיטו.