"אל תדאגי מותק, הוא יצמח בחזרה" היא הושיטה לי טישו וליטפה לי
את הגב.
חזרתי לחדר, ואתה היית שם, צוחק עליי "הלכת על המראה הצבאי
הא?"
שנינו צחקנו. על סבטלנה הרוסייה המטורפת, על האוכל הגרוע שם,
על הילדים החדשים, צחקנו על הכל.
אולי כי לא היה כלום לצחוק עליו, אולי כי כבר לא פחדנו מכלום.
היינו שוכבים כל אחד במיטה שלו בלילה ומספרים סיפורים אחד
לשנייה, דיברנו על הכל, על הדברים הכי רדודים, ועל הדברים הכי
עמוקים. על החיים, על אלוהים, על המוות.
זה מוזר, שבשלב מסוים, לא רוצים למות, אבל עמוק בפנים כבר
מגיעים להבנה מסוימת שזה הולך לקרות, ופשוט משלימים עם זה.
אף פעם לא דיברנו על העתיד, זה היה דבר מוזר כל כך, לדבר על
העתיד באזור שבו אין עתיד ואין עבר, באזור שבו חיים מטיפול
להקרנה, מהקאה לעילפון, מהחיים למוות.
היית נוהג להגיד לי שבשבילך אין אלוהים, שזה בטח סתם איזה סופר
דפוק כתב את התנך, היית אומר שהוא בטח היה מאושר אם הוא היה
יודע איזה רב מכר הוא נהיה.
התעצבנת כל כך כשההורים שלך שינו לך את השם, "רזיאל" ככה הם
קראו לך.
לא הסכמת לקבל את זה, צעקת עליהם שכלום לא יעזור, שאתה תמות
בכל מקרה, שאלוהים הוא סתם אמונה לטיפשים.
אני עדיין זוכרת את אמא שלך, איך שהיא נפלה במסדרון ככה. זאת
הייתה הפעם הראשונה שהיא הבינה את זה, אחרי שלוש שנים של
טיפולים, רק עכשיו היא הבינה.
ואתה, כמו תמיד, שכחת את הכעס במהירות והתרגלת לשם החדש, רק
ממני ביקשת לקרוא לך רז. אמרת לי "משאלה אחרונה" וצחקת, אז
הסכמתי.
ביקשת שאני אבוא לבקר, "משאלה אחרונה" אמרת, ואני כמו תמיד
הבטחתי, אמרתי שאני אבוא, והוספתי שזאת לא תהיה המשאלה
האחרונה.
באתי לבקר, המשכנו לצחוק, אמרנו שנלך לחגוג עד אור הבוקר ברגע
שתצא, שנחזור שיכורים ועם חיוך טיפשי על הפרצוף, נתנדנד ונאחז
אחד בשנייה כדי לא ליפול.
ועכשיו, עם כל הכיתה מסביבי, בני נוער עם חיוך נבוך, נאחזים
אחד בשניה ותומכים, כדי לא ליפול.
לא רז, אנחנו לא שיכורים, אנחנו פשוט מתגעגעים, כועסים על
עצמנו שאולי לא חיפשנו בשבילך את היציאה מספיק טוב.

נכתב לזכרו של רז חן 1.4.04