זה היה נאום מאוד מרגש, על אהבת נעורים, על הצחוק המתוק, על
שיער הדבש והעיניים הירוקות. על זה שהיו לו המון חברים, שאהב
לבלות, ליהנות ובכלליות את החיים.
זה באמת היה נאום מאוד מרגש, וכולם חשבו איזה יופי זה שהיא
הקריאה את הכל בקול חצי צרוד כזה כמו אחרי בכי, אבל ככה בנאום
עצמו לא הזילה אפילו דמעה אחת. באמת הראתה רוח בוגרת ומבינה.
אפילו כשהיא עמדה ליד הסדין, או חיבקה את אמא שלו, שהייתה נורא
חיוורת ובכתה כל הזמן. שאר הנאומים עברו גם בסדר, עם הפסקות
וקטיעות לבכי פה ושם. מטח כבוד ודגל שמקופל יפה, ובסה"כ זהו.

היא המשיכה יפה בחיים, סיימה ללמוד באוניברסיטה, אפילו
בהצטיינות, פסיכולוגיה. גם זה היה נאום מאוד מרגש, על מאמץ
ואחריות. היא פגשה מישהו והם התחתנו. קנו בית בדרום ראשון
החדשה, עם חלון גדול שאפשר לראות ממנו את השקיעה מאוד יפה.
מאחורי הספה יש להם כמה עציצים קטנים, קטע ירוק קטן משלהם. בבר
המצווה היא כתבה משהו בחרוזים על התבגרות ועל החיים, באמת שהיה
מאוד יפה. גם במסיבת הגיוס, בשחרור, בחתונה ועם הנכד הראשון.
באמת, היה מאוד מרגש.
ורק בלילה בלילה, לפני השינה, אחרי שהורידה את האיפור וקילפה
את מסיכת הבגרות, היא יכולה לחשוב מחשבות שנראות מרגשות למי
שעומד מהצד. מחשבות על הבטחות של להמשיך הלאה, על עיניים
ירוקות ושיער דבש. לעצום עיניים וללחוש "לאן הלכת? תחזור, אני
עדיין מאוהבת.."