שלווה.
סוף סוף הרגע הזה הגיע, רגע הפרידה שלי מכולם. חיכיתי כל כך
הרבה, למה לא יכולת לבוא? את אמורה להיות פה, את אמורה להבין
אותי, את אמורה לאהוב אותי. אבל את בעולמך שלך שמורכב מאי אלה
ריגושים שטחים, ודווקא את מכל אותם נשים, דווקא את לה פה
איתי.
כשאני מעביר בראשי סרטים של חיי, רואה איך הכל נוצר בתוכי, איך
בתור רך הכל נראה לי כל כך גדול וצבעוני. כשהתבגרתי יותר למדתי
לבקר דברים לעומק, למצוא בהם את כל חסרונותיהם, עד הפרט
האחרון. ככה זה היה בכל מקום אפשר היה למצוא את פגמו, דברים לא
נשארו גדולים וצבעונים, תמיד היו בהם דפקט, נקודה שחורה
שהתחבאה איפשהו.
ואז את באת. ללא שום ענין מיוחד באותו הזמן פשוט היית שמה. כן
לא הייתה רגילה, כן היית משהו אחר. אבל אני בזמנו בחרתי לא
להתעמק. ימים עברו גדלנו עוד קצת, האזנו ללהקות שכמות הצרחות
הגדולה יותר זיכתה אותם ביותר כבוד. בשבילי היית עוף מוזר לא
יודע לגמרי לאיפה להכניס אותך, כל כך שונה. עדיין לא היה בליבי
את אותו רשרוש שהזהיר מנעילה מוחלטת.
ואז בשלהי סתיו כזה, שהעלים לא באמת היו כל כך מלנכולים כמו
שתמיד כתבו, והצבע שהבטיחו בכל אותם שירים לא היה בגוון כל כך
יפה. אבל משהו כן קרה. את עזבת. לא רחוק די קרוב, אבל דווקא
אז, דווקא אז. אני התחלתי להבין, התחלתי לראות לעומק יותר,
לחפש ולחפש. היה בך משהו מדהים. לא מצאתי פגם, בכל תחום ותחום.

ליבי החל לקפוץ האין זה אפשרי? מישהי, בת אדם כמוני, בלי שום
פגם נראה לעין, אז התחלנו להתקשר, יותר נכון אני התחלתי להתקשר
איתך. ואת בחיוך נעים כל כך שהכאיב לי בלב להבין את האפשרות
שאת לא איתי. שוכבת לידי בפארק ירוק, בין כל אותם עלים, מים,
ילדים צוחקים. אני ואת, לא משנה כמה גדול היה הרעש מבחוץ אנחנו
היינו שרועים בעולם משלנו. אבל יותר נכון אני הייתי שרוי בעולם
שלי, כשאת שרויה בעולם שלך. מה מר הכאב להבין ולנסות להפנים את
העובדה שדווקא בחירת הלב הנצחית. בלי שום פגם ברור. מושלמת,
מושלמת בשבילי. דווקא אותה אחת, היא זו שמעדיפה להמשיך הלאה.
להשאיר את העניינים פתוחים, למה להיות סגור. כה מר היה הכאב
שהעדפתי אשליה נעימה שהכל בסדר וכל מה שאני מרגיש גם חבוי בה.
התבגרנו עוד קצת. כשאני חיי באוטופיה שהכל טוב ואת בעולם שלך
נהנת מדברים פשוטים הרבה יותר.
קצת הבנה נכנסה לליבי, לא שלמה, אבל טיפטפה בטיפות קטנות של
ריאליזם שלא יכל שלא לפגום את שלמותה של הבועה. אז מצאתי אותי
מתעסק עם נשים, חלקם עם פגמים חלקם עם פחות, אבל אף אחת מהן לא
הייתה את. ואז גם הטיפה המרה הגיע ואיתה האלכוהול. בסופו של
דבר עדיין חייתי באוטופיה שלנו ביחד, רק שעכשיו אנשים בחרו
לקרוא לזה "סרט" או "טריפ" וכדומה. אז התחלנו לאבד קשר, לא כי
לא היית לצידי כשהתחלתי לזכור פרטים בסיסים בחיי. פשוט בגלל
שהייתי מחוק מדי ועכשיו הבועה שלי חוזקה במגן נוסף שיגן עלי.
וידעתי שאותו מגן ישבר באותו הרגע שעיני יעברו על זיו פניך.
ואז זה קרה, ראיתי אותך. ואת הסתכלת ולא יכולת להאמין, הנה
אני, אותו אחד שהיה כל כך דומיננטי כל כך לא הולך ליפול לכבליה
של החברה. הפך להיות תחתיתה. סחבה אנושית.
אומנם לך היה קשה אבל לי היו יסורים השריון העמיד נשבר הבנתי
בדיוק את דעתך עלי באותו הרגע שום דבר לא היה כל כך קשה.

אז ברחתי. לא רק מנטלית, ברחתי למקום אחר, למקום שכל אותם
דברים שהפכו להיות סדר יומי לא היוו בעיה לחוק המקומי.
והשתקעתי עובד בעבודות שקוף אמביציונלי היה מצליח לעשות. אבל
ככה חייתי. מתלוש השכר לתלוש שכר. כבר לא חי באוטופיה. כי אם
בשנאה.  על החברה, על העבודה, המקום, השכר, הסמים אבל במיוד
עליה. כי היא חולשתי היחידה שהורידה אותי מאוטופיה לשנאת חינם
כמו שנקרא. ולא התאבדתי, כמה שאני מנסה לחשוב למה לא במוחי
הקודח תמיד יצאה אותה תמונה שלה מחייכת את אותו חיוך שעד לעצם
אותו רגע לא יכולתי שלא להנמס מבפנים.
אבל אם פעם הייתי מחפש פגמים זה השתנה. עכשיו כל היה פגם
וחיפשתי את נקודת האור היחידה שעוד אולי הסתובבה אי שמה.

וככה הימים עברו, ואני נדדתי מבית ארחה כזה לאחר עד שיום אחד
באכסניה של אנשים כמוני. כאלה שמאסו במציאות החד מימדית
והעדיפו לחקור בעצמם את התעודה. שמה מצאתי משהו קצת שונה.
במדי חדרנית עייפה היא עמדה שם, לא היא כי אלא העתק לא מושלם
אבל מספיק דומה. מספיק דומה כדי להקל את הכאב. ואני רדפתי אחרי
אותה חדשה. היא דווקא ציחקקה מהגיגי, מזה שהגתי את שמה באופן
כל כך לא מדויק (ולפעמים כשם אחר לגמרי). והיא אמרה שאני טוב,
אבל היא לא יכולה לבלות את ימיה עם מישהו שלא מודע למציאות
הבסיסית. אז נתתי הבטחה ועמדתי בה. יותר לא נגעתי לא במשכי
המציאות, ולא בנוזל העירפול. עכשיו הייתי כולי פיכח מצב שבו לא
זכיתי להגיע תקופה שנראיתה כמו עידן.
היא כבר לא הייתה כל כך דומה לה עכשיו. אבל היא הייתה הדבר הכי
קרוב שיכולתי למצוא. אז השתקענו ביחד, כזוג וחזרנו הבייתה.
אם העידן של המציאות המבולבלת היה מוות איטי, לחיות את המשך
חיי לצידה של חיקוי שכל פעם הייתי צריך להסיט את מבטי ממבטה
כדי לא להזכר מי היא באמת. זה כבר ענה יותר להגדרה של מוות
איטי.

וחייתי, השגתי הכשרה ומקצוע מכובד, אחרי הכל פעם הייתי חד
ודומיננטי. מקצוע בלי שום נקודה שחורה מכיוון שהוא היה כולו
אפור. והפכתי להיות אותו אנשים קצת שמנמנים, ונינוחים עם חשבון
בנק מטופח אבל משכנתא באויר. כזה הייתי עוד בורגני טיפוסי והכל
בגלל אותה אחת.
לילדתי הראשנה לא הסכמתי לקרוא על שמה, היא לא הייתה מיוחדת,
יפה, מושלמת מספיק. קצת אכזרי כשזה יוצא מפה של אביה. אבל זה
לא יצא ונשמר בראשי האטום. הפרצוף שנתתי לאנשים לראות ומה שעבר
בראשי היו שני הפכים גמורים, אנטיטזות מושלמות.
לילדתי השנייה קראתי על שמה. בה כן היה אותו ניצוץ שהבעיר את
ליבי תשוקה, לאותה אהבה נוסטלגית. וכך כשחיי הפכו לגוון אחיד
של אפור היה בו מרכיב אדום קטן. ביתי הקטנה. ואהבתי ודאגתי כמו
שרק אב שמאמין בתמים שילדתו היא אור חיו. כך האמנתי.
והזמן המשיך לחלוף והתגרשנו. אני משער שבלי כל אותם סמים לא
יכולתי להמשיך בעמדת הפנים ההיא, אותו חיוך מזויף במשך כמעט
עשור וחצי. זה היה חייב להפסק מתישהו. אולי אשתי גם העמידה
פנים. אחרי הכל היו לנו חיים נוחים. מה שהרג אותה מבפנים היה
כנראה אותה אפליה לטובת בתי הקטנה, האור היחידי שנשאר לי בחיי
המתקלפים.
גדלתי והזקנתי ועונות השנה המשיכו להם בלי אפשרות להחזירם.
אותו סתיו שהביא איתו תקווה והמחיש את פשר היופי והשלמות נעלם
ממזמן. עשור וחצי הייתי תקוע ביובשו של קיץ נוראי, כשרק רוח
אביבית צוננת וקרירה גרמה לי להמשיך. בתי הקטנה משב רוח רענן.
חיי כבורגני זקן כמעט תמו להם. כבר הרבה זמן שהתייבשתי לי שמה.
בתי הגדולה התחתנה, היא מצאה לה מישהו, רופא יפה, אך בורגני
וריקני כמו שאני הייתי צריך לבלות חלק נכבד מחיי. ואשתי בקהל
מגניבה מבטים מדברת עם אנשים. איך אני עכשיוף מה קורה, איתי.
וביתי הקטנה גם היא שמה, משחקת עם רגליה משרבטת משהו במחברתה.
עסוקה לה בעולם משלה, עולם ששום גבר, לא משנה כמה דומיננטי
וחזק יכול להיות לא יכול להחליפו. כי מי יכול להחליף שלוות נפש
אמיתית?

ואני בדירתי הבודדת, לא מחפש משמעות אלא חי לפי סדר היום שנכנס
בי בכדרך חיי, לפעמים אני עוד שואל אותי בלילות למה, ולפעמים
דמעה יוצאת לי מקצה של העין. אני חיי כזקן בודד אבל גם שנה עם
אותה אחת הייתי יכול להיות הזקן הבודד המאושר ביותר שחי. ואז
כתשובה ללמה היא באה. בדרך כלל בשבת עם מגש של אוכל מאימא שקצת
דואגת בחיוכה הנצחי כמו אותה אחת. כזאת היא ביתי הקטנה, מסוג
הנשים שיפילו גם את הטובים ביותר ויכבלו אותם בקוריהן של
אהבה.
אני מסתכל בה ואומר שאם אני אחראי למתן זכותה לחיות, אז חיי
היו שווים משהו.
ויום אחד כשחשבתי זאת ליבי החל לרשרש, לא כמו פעם לנוכח אותם
ימים אופטימים. אלא מתוך זקנה והתרגשות. היום הזה בא לכולם וגם
עלי הוא לא פסח.
לא נשאר לי עוד הרבה, פה הכל לבן עכשיו, האביב בשיאו הפריחה
נשגבת, זה הקציר של היבולים אחרי כל המאמץ הגיע גם הקציר שלי.

ואני כמעט ממשיך הלאה. מחכה לרגע המיוחל. לפתע קורה משהו שעוצר
את הזמן דלת נפתחת והיא בפתח מפציעה לה, אבל החיוך לא אותו
חיוך, חצי שבור, קצת עצוב וקצת שמח. ואף על גילה המתקדם היא
שמה, עדיין עוצרת נשימה.
היא מתקרבת אלי מניחה נשיקה רכה על מצחי ולוחשת לי באוזן,
"הקיץ היבש חלף, כך גם החורף שהביא את הסערה, האביב בשיאו, אך
לי ולך תמיד יהיה את אותו הסתיו".
כשהיא מסתובבת בכל שלמותה והדרה, ליבי מסתחרר ומתערבל בפנים.
אבל הגעתי לשלווה מוחלטת זכיתי לפגישה עם אותה אחת שהייתה בעצם
ניצוץ בליבי.
וסוף סוף הגיע רגע הפרידה ואת היית פה, כל כך הרבה זמן עבר.
ואת היית, ואת הבנת, ואת אהבת, אבל אני הייתי טיפש מדי להבין.
אז זכיתי לחסד אחרון לעזוב את הכל עם זכרון טרי ממנה.
שלווה מוחלטת.