קריש של דם, שיבש מזמן,

רק הקפאון המצמרר נותר,

זיכרון חנוק ממה שנשאר

וזעקת עצב שעולה לאוויר,

מפלחת את השמיים,

חודרת לתוך הערפל

הבלתי נגמר.

ופניהם היבשות

חסרות החיים,

החיוך שלא נראה

הסבל על הפנים

ונשמותיהם נדמו כבר מזמן,

שכובים בתוך ארון

זוכים לכבוד אחרון

ודמעה אחת של אמא.

איך קברת ילד,

שהיה מת כבר מזמן

ושוב את סובלת,

החיים כאילו נגמרו.

בתוך ארון עטוף בדגל

חזר אלייך

ואת מתנחמת,

כי נשמתו לא סבלה

והיית אומרת לו לילה טוב

לפני השינה,

למרות שכבר שלוש שנים

את לא נרדמת,

בתוך כרית טובעת,

שואלת מתי

כל הסבל ייגמר?