"תמשיך בלעדיי..." היא אמרה לי בקול מתנשף ונואש. "אין סיכוי
תמשיכי לרוץ", עניתי בתקיפות - "אבל שנינו נמות , עדיף שאתה
תחייה". "תפסיקי לדבר שטויות אנחנו נצליח, כמעט הגענו לחור
שבקיר, שם נהיה מוגנים תמשיכי לרוץ", סיבבתי את הראש לראות
שהיא לא מפסיקה, ראיתי את הדמעות שלה יורדות ואת המחושים שלה
מתנפנפים בבהלת הריצה, ידעתי שבלעדיה אין סיבה לחיי. שמעתי את
חבטות הנעל הענקית נטרקות בריצפה מאחרינו במטרה למחוץ אותנו.
"כמעט הגענו, אל תפסיקי הנה אנחנו כמעט שם", היא כבר לא ענתה,
היא רק המשיכה לרוץ והדמעות שלה יורדות לה על הלחיים. הסתכלתי
קדימה וראיתי את החור מתקרב, נכנסתי והיבטתי החוצה, היא עמדה
מחוץ לחור, קפואה מפחד, צל הנעל כיסה אותה וברגע האחרון משכתי
אותה לתוך החור.
כאשר חזרה אלינו נשימתנו, הסתכלתי עליה בחיוך קטן ליטפתי לה את
אחד המחושים ואמרתי "את רואה אמרתי לך שנצליח" - "הם כל כך
אכזריים... " היא אמרה, התקרבתי אליה ונתתי לה נשיקה ארוכה,
כששמעתי את רעש הריסוס ידעתי שאין לנו סיכוי להינצל אז החזקתי
אותה ולא עזבתי, היא ניסתה בהתחלה להשתחרר אך כעבור שנייה
הפסיקה והתמסרה לנשיקה, ריח הגז מילה את האויר.