אם, במקרה, תראו ב-VH1 או ב-MTV את דירוג השירים הטובים ביותר
של שנות התשעים, תראו תופעה מעניינת: בעשירייה הראשונה, תשעת
השירים שבין המקום העשירי לשני יהיו שירי פופ: בריטני ספירס,
להקות בנים וספייס גירלז (מישהו זוכר שהיה כזה דבר?). השיר
במקום הראשון יהיה "טין ספיריט" של נירוונה. תמיד. בכל דירוג,
לא משנה באיזה רשת, באיזה תוכנית ומי דירג. שנות התשעים,
שתחילתן הייתה מזוהה עם מהפיכת הרוק הגדולה של כל הזמנים, סופה
היה מזוהה עם מהפיכת הפופ הגדולה בכל הזמנים, היו השנים
המבולבלות ביותר בתחום המוזיקה אבל לעולם תעמוד נירוונה בראש
הפירמידה משום שהציגה לנו את אגדת המוזיקה האחרונה, עד עכשיו.
השבוע יצוין בערוצי המוזיקה עשור למותו של קורט קוביין. אגדת
הרוק האחרונה שידענו.
הזוהר של עולם המוזיקה נשאב מכורח הסיפורים הקטנים שעומדים
מאחוריו. אותם דברים קטנים שאירעו משום שאותן אגדות היו בעצם
אנשים רגילים, עם אותן חולשות אופי שיש לכולנו ומגרעות, לעתים
גדולות יותר. אנשים רגילים, שמסלול חייהם הוביל אותם דרך
מסוימת, אנשים שידעו לחיות תמיד על קצה הרגשות כדי שיוכלו תמיד
לתעל אותם החוצה, עם או בלי עזרים כימיים. כשאני מסתכל היום על
רשימת הבילבורד האמריקאית אני לא רואה כאלה אגדות מוזיקה, אני
רואה מוצרי פופ, ג'סטין טימברלייק, כריסטינה אגילרה ושות'. אלה
בעיניי מוצרי פופ שמישהו חשב עליהם מראש, ישב, עיצב, בחן את
המראה, עיצב קצת את החזה, שינה קצת תסרוקת והוציא החוצה לצריכת
ההמונים.
"מי יהיו המלך והמלכה של בני הנוער המנודים?" כך שאל קורט באחד
מהרישומים הרבים ביומניו האישיים. תוצר לבית הרוס וסביבה
שמרנית, הילד ההיפראקטיבי, המחונן, ניתב את הסלידה וההסתייגות
שלו מכר גידולו בכתיבה וביצירה. בדור הזה, בו הטכנולוגיה משחקת
תפקיד משמעותי, החשיפה היא גלובלית לכל אלבום שיוצא, כל חברת
תקליטים יכולה להוציא אלבומים של להקות, טובות אולי, אבל לא
כאלה שישאירו חותם על העולם לשנים קדימה ובכל זאת למכור מכל
אלבום עשרות מיליוני עותקים. האינטרנט והתקשורת שהפכו את כדור
הארץ לכפר קטן שינו את כללי המשחק. המשמעות של האמנות לא תימדד
במכירות כי הרי האדון טימברלייק יוכל למכור מיליונים על
מיליונים אך השירים שהוא יוצר ייעלמו בעוד שנה שנתיים ולא
יזכרו.
כשקורט מת והגיע למעלה, אני מתאר לעצמי, ברוח התקופה, לובה
קטנה יושבת ושואלת אותו: "יש כרטיס מועדון?" והוא יגיד "כן,
אני זעזעתי את הדרך בה מנגנים מוזיקה, שיניתי דברים, השארתי
מורשת והא, כן, אני בן עשרים ושבע". לובה תפתח את הדלת מיד
והוא יכנס ויפגוש שם את כולם: מוריסון, הנדריקס, לנון,
ג'ופלין, בונהאם, מון. היריעה קצרה מלהכיל את כולם.
עם "נברמיינד" ו"אין יוטרו" קורט ונירוונה השאירו את הדלת
פתוחה לכל להקות הנו מטאל שהיום הרימו את המוט בכמה סנטימטרים,
שילבו את יסודות ההיפ-הופ והאלקטרוניקה ברוק ותמיד נחמד לראות
את הדברים לובשים צורה מעט שונה דרך עיניים אחרות כדי להמשיך
ולהתקיים. אבל עם מופע האנפלאגד של נירוונה באולפני MTV בניו
יורק, קורט עלה לדרגת אגדה. אם באלבומי האולפן של נירוונה
הבחנו במילים החותכות, בחומת הרעש ובצרחה ההיא המיוחדת, בגרון
הניחר שהוליך אחריו דור שלם של בני עשרים ומשהו מתוסכלים,
במופע האנפלאגד ראינו פתאום את השירים מופשטים, עירומים וראינו
את הגאונות שבכתיבה ובביצועים המדהימים.
בכל תקופה מסוימת קם לו מישהו קטן, שעבר כברת דרך בחייו
האישיים, מישהו שרואה את הדברים טיפה שונה. אחרי הרצח של לנון
אף אחד לא חשב שהבא בתור יהיה נער מיוסר מאברדין, עיירת כורתי
עצים זניחה בצפון מערב ארה"ב שיטביע את רישומו על העולם. קורט
שהיה חסר בטחון, רזה להחריד, לבש כמה שכבות בגדים כדי להראות
טיפה יותר נוכח לאנשים. עם מחלת בטן מסתורית שגרמה לו להתאשפז
שוב ושוב, להקיא לחיות על תרופות וסמים כל הזמן. עם עור פנים
חיוור ורע, שיער בלונד מבהיק, עיניים כחולות מדהימות, גדולות
כל כך. אדם של ניגודים, של סתירות, שמצד אחד סלד מהתהילה ומצד
שני לעולם לא אמר את המילים: "אין תגובה".
נירוונה הגיעה לפסגת העולם משום שהכול היה מוכן לכך שהיא תגיע,
משום שהשירים היו באמת כאלה טובים. הכול התגלגל כאילו זה היה
אמור לקרות מראש אבל אצל קורט זה לא היה כך. הוא תכנן הכול,
הדמות של התינוק הבכיין והלא מרוצה, לעיתים ובכוונה, מטעה. ידו
של קורט הייתה בכל, בעיצוב העטיפות, בעיצוב הקליפים, בבחירת
המפיקים. הכול. היומנים שלו מלאים ברישומים ורעיונות מתקופת
"נברמיינד" שיותר מאוחר צפו ועלו בקליפ של "הארט שייפ'ד בוקס".
שום דבר לא הושאר ליד המקרה.
קורט רצה להיות כוכב רוק כל חייו, אבל כשזה הגיע זה היה מעל
ומעבר לכל הציפיות ולעיתים יותר מדי. עיתונאים שכמעט לקחו ממנו
את בתו למוסדות סוציאליים והשתלחות חסרת רסן בו ובאשתו גבו
מחיר שהוא לא ממש רצה לשלם.

בסופו של דבר, כולנו שילמנו את המחיר, גם הוא וגם אנחנו,
ועכשיו פשוט צריך להמתין. להמתין שיבוא הבא בתור. הוא בטח יושב
כרגע בחדר בבית, פורט על גיטרה ומזמזם לעצמו, ומדמיין את עצמו
מול עשרות אלפי צופים. הוא עוד יבוא. כמו שקורט בא ואחר כך הוא
ילך, כמו שקורט הלך.

"מי יהיו המלך והמלכה של בני הנוער המנודים?"