[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סייר
/
ג'ייד

דארקס
"הבעייה היא שיותר ויותר אנשים מאבדים את האמונה. רק היום כבר
היו עשרים. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה?"
"תיראי, אין הרבה מה לעשות. אנחנו לא יכולים להאשים את מי
שמאבד את האמונה, לא עם מה שהולך שם. אף אחד לא מדבר על מלחמה,
רק על מצב, אבל מלחמה זה בדיוק מה שהולך שם. אבל תעזבי, לא
בגלל זה באנו לפה."
"נכון, אף אחד לא שמע על ג'ייד. כבר המון זמן שהיא חסרה. אם לא
נמצא אותה בקרוב, נהיה בבעיה גדולה אפילו יותר ממה שאנחנו
עכשיו."

השנה הייתה 2065. קשה להאמין שכבר עברו 65 שנים מהרגע שהכול
התחיל באופן רשמי, או למעשה 117 שנים מאז שהכול התחיל באמת,
ובכל זאת, המדינה הקטנה מוקפת האויבים ממשיכה להיאבק עם כל מה
שיש לה, והכוונה להכל. שלוש מאות וארבעים אזרחים, בדיוק, וכולם
יהודים. היהודים היחידים שנישארו בעולם, ואף אחד לא היה מאמין
שיישאר משהו בכלל, אפילו לא המספר הקטן הזה. שלושים שנה אחרי
ההיתפרקות של ארצות הברית, התומכת הגדולה ביותר, לא היינו
מצפים. לא נשאר יותר מי שיעזור, רק האויבים נשארו, והבעייה
היותר גדולה היא שנוספו אליהם גם אויבים חדשים, ביניהם האויב
שימחק את הערבים, הגרמנים והאפגנים מהרשימה של השנואים ביותר.
אפילו כבר שכחנו שבגללם כול זה התחיל.
קראו לו דארקס. כמובן, זה לא היה השם האמיתי שלו, אבל מעטים
זכרו את הפרט הזה. אפילו במקורות הרשמיים, זה היה השם היחיד
שהזכירו בהקשר אליו. אולי זה בגלל שהוא היה אדם שנוא, אם הוא
בכלל היה אדם. כולם היו בעיצומה של מלחמת העולם השלישית, אבל,
כאמור, זה לא נקרא מלחמת עולם, אלא רק מצב. רק אחרי שכל זה
יגמר, בספרי ההיסטוריה של העתיד, ידברו על מלחמה. אבל אפילו
המלחמות הקודמות נמשכו פחות משש שנים. המלחמה הזאת נמשכה הרבה
יותר, וכולם חשבו שבעוד חודש, הכי הרבה, הכול יגמר ונחזור
לחיים השקטים, ויש כאלה שמאמינים בזה עוד היום. הם עוד לא
יודעים שהיום בצהריים, אף אחד לא יחשוב ככה יותר.
יצחק ואהרון ישבו בבית הקפה בעיר הבירה תל אביב, שנשארה אחרי
שוויתרנו על ירושלים. איך היינו כל כך מטומטמים וחשבנו שזה
יספיק לערבים? זאת הייתה פגישה עם הדיבורים הרגילים: איך חיים
בימים שכאלה. הכל כבר הפך לשיגרה. אנשים לא יצאו מהבית בלי
שכפ"צים בולמי חומר נפץ במאה אחוז, פיתוח מתקדם של מחקר בן
שלוש עשרה שנה, ורצוי שיהיה גם רובה. אבל נגד פצצת האטום,
עדיין לא היה מה לעשות, וגם לא נגד פצצת הארודריום, חומר
רדיואקטיבי חדש שהתגלה רק 19 שנים קודם, שהיכתה את בית הקפה
באותו יום, בשעה שתיים וחצי בדיוק. בית הקפה נהרס לגמרי, ואיתו
כל מה שהיה ברדיוס של ארבע מאות קילומטר. לאף אחד לא היה אכפת
מכלום שנהרס, בגלל שזה היה חסר חשיבות לעומת המדינה הקטנה,
שבמשך 117 שנים שמרה על קיומה, עד לרגע המחריד הזה. מדינות
העולם לא שתקו יותר לדארקס, גם מי שנמנה בעבר עם האויבים הכי
גדולים. ברגע הזה, כולם התאחדו מול אחד. ברגע הזה, המלחמה
האמיתית התחילה.



ג'ייד
דארקס חזר למקום שלו, שם הוא הסתתר משאר העולם. "הצלחנו,
ג'ייד! מחקתי את המדינה המעצבנת הזאת מהעולם. עכשיו כולם
יודעים שאני יכול לא רק להבטיח, אלא גם לקיים."
ג'ייד לא נראתה כזאת שמחה. "עכשיו יתחילו לחפש אותך באמת. אתה
יודע שצוותי החיפוש ששלחו עד עכשיו היו סתם חובבנים, שעובדים
בשביל האנשים שנמצאים איפה שהיה פעם ארצות הברית, ועכשיו יש שם
כמה בסיסי ריגול שתופסים הרבה מקום מיותר, העיקר למלא את כל
השטח."
"אל תדאגי, ג'ייד. יש לי משימה בשבילך. אני רוצה שתחזרי
הביתה." ג'ייד ניבהלה קצת. "אל תידאגי, אני בטוח שיקבלו אותך
שוב. את רק צריכה לרגל קצת בשבילי ולחזור."
דארקס התקרב אל ג'ייד ונישק אותה על השפתיים. ברגעים כאלה
ג'ייד הייתה תוהה אם זה היה דבר נכון לא לספר לו עליו, שנשיקות
לא עושות לה כלום, שהיא בכלל לא מרגישה אותן. היא בכלל לא
הייתה יכולה להרגיש כלום מאז שהיא מתה. היא גם בקושי זוכרת איך
מרגישים. היא לא יכלה לזכור כמעט כלום מהעולם של בני האדם ברגע
שהיא מתה. היא גם בקושי זוכרת מה בדיוק קרה. היא הייתה בת 15
או 17, משהו כזה, בקושי הספיקה לחיות והיה פיצוץ גדול במקום
מוזר עם שם של דג, או משהו דומה. מאז עברו 64 שנים ורק את
החיים שאחר כך היא זוכרת. בכל זאת, היא החליטה לצאת מהשיגרה
וללכת למשימה.
ג'ייד יצאה מהמחבוא והתחילה לעוף למעלה, נזהרת מאוד שאף אחד לא
יראה אותה. אחרי הכל, לאנשים היו תגובות מוזרות אם הם היו
רואים אותה, אישה צעירה עם כנפיים, עפה בשמיים. בסוף היא הגיעה
אל הבית שלה במשך 64 השנים האחרונות, בין העננים. "הנה את."
ג'ייד הסתובבה וראתה את אליסון. "שלום, אליסון. מה קורה?"
אליסון לא ניראתה מרוצה. "את יודעת כמה כולם חיפשו אותך? עשר
שנים שלא היית פה, ופתאום את חוזרת ושואלת אותי מה קורה?"
הפעם זה היה התור של ג'ייד לא להיות מרוצה. "תפסיקי להתנהג
כאילו את אימא שלי, בגלל שאת לא. כבר אין לי הורים. אל תהרסי
לי את היתרון הכמעט יחיד בלהיות... מה שאני."
"אוף, יש לך עוד הרבה מה ללמוד, ג'ייד. לא הייתי צריכה לתת לך
למות צעירה."
"תסלחי לי, אבל את זאת שבחרת אותי מראש. גם את זה לא היית
צריכה לעשות!" התעצבנה ג'ייד.
"כמה פעמים אני צריכה להסביר לך? ביום שנולדת, החלטנו..."
"תתקני את עצמך!"
"בסדר," אמרה אליסון, "אני החלטתי שכשתמותי תהפכי למלאכית. זאת
מתנה, לא קללה, ואת צריכה ללמוד לחיות עם זה."
"להיות מלאכית זאת הקללה הכי גדולה! אני לא יכולה לחיות ככה,
בלי להרגיש, וגם אסור לי להנות לפעמים! רק לעשות את מה שאת
רוצה! אז הפתעה, אני מפסיקה לעשות את זה!" אמרה ג'ייד וברחה
לחדר שלה.
"תני לי להיכנס!"
אם ג'ייד הייתה בחיים היא הייתה חוטפת התמוטטות עצבים. "אין
סיכוי, אליסון!" היא צעקה מאחורי הדלת. "זה הדבר היחיד ששווה
בחדר של מלאכית, שרק אני יכולה לפתוח את הדלת! עכשיו אני לא
יוצאת מפה עד שיהיה בא לי, ולא שיהיה בא לך!"
ג'ייד רצתה פשוט לעבור מהעולם הזה. היא ידעה שהדרך היחידה
לעשות את זה בתור מלאכית היא לעשות משהו טוב, בקנה מידה של
הצלת האנושות. אבל אסור לי לעשות את זה, היא חשבה. אני עובדת
בשביל דארקס. מצד שני, אם אליסון תגלה שהיא פעלה נגד העולם
שהיא צריכה לשמור, היא בטוח תישלח את ג'ייד לגיהנום, ומשם בכלל
אין לה סיכוי לצאת. זאת הייתה הדילמה הכי גדולה בחיים של
ג'ייד.



השורד האגדי
בתנ"ך כתוב שמה שהעמים האחרים לא יעשו, אנחנו העם הנבחר, ואף
פעם לא יצליחו להשמיד אותנו לגמרי. עכשיו זה נגמר, השריד
האחרון למלכות בית דוד הושמד. אף אחד לא הצליח לשרוד את ההפצצה
של דארקס, אבל זה לא יכול להיות. לא יודעים איך, רק יודעים
שמשהו, בכל מקרה, היה חייב לשרוד. גבר או אישה, מה זה משנה,
העיקר שמשהו ישאר וימשיך את היהודים.

ג'ייד חזרה למקום המחבוא של דארקס.
"ג'ייד! יופי שבאת. בדיוק רציתי לספר לך שסיימתי להרכיב פצצת
ארודריום חדשה, עם עוצמה של פי עשרים לפחות מהקודמת. החלטתי
להשליך אותה בדיוק מעל המקום הקודם, בשביל שהחזרה תהייה
מושלמת."
"חבל מאוד, דארקס. אתה לא הולך להשליך אותה בשום מקום. אני לא
אתן לך. החלטתי להפסיק לעזור לך."
"ג`ייד, את סתם מדברת. בואי נשכח מהכל, אנחנו הולכים להשליט
סדר חדש," אמר דארקס ונישק אותה, אבל ג`ייד, בפעם הראשונה,
דחתה אותו.
"הנשיקות שלך לא עושות עליי רושם והן מעולם לא עשו עליי. אני
מלאכית, ואני אפילו לא מרגישה אותך נוגע בי."
"בכל זאת, לא תעצרי אותי," אמר דארקס והעיף את ג`ייד על הקיר.
"מרוצה?"
דארקס ניכנס למטוס עם הפצצה שלו, במשקל 5 קילו בלבד, והתחיל
לטוס לכיוון מקום ההפצצה הקודם. הוא כבר הגיע לשם וראה את
הגופות, חתוכות, מפוזרות בכול המקום וכמעט שרופות בגלל שבכל
רגע תתפרץ קרינה קטלנית ממקום הפיצוץ. הוא כבר דמיין איך לא
נשאר מהן כלום.
פתאום משהו פגע במטוס שלו ושיתק את אחד המנועים. הוא הסתכל
מהחלון. "ג'ייד!"
"אתה לא יכול להרוג אותי, אני כבר מתה מזמן! שכחת?"
ג'ייד עפה לכיוון הכנף של המטוס ושרטה אותה בעזרת הכנף שלה.
המטוס איבד שיווי משקל והתחיל להתרסק. זה היה הסוף של דארקס
אחרי שצעק: "הניצחון עדיין שלי!"
ג'ייד נזכרה שהפצצה עדיין במטוס, והיא תתפוצץ ביחד איתו.
בצלילה מהירה היא נכנסה דרך החלון של המטוס, חטפה את הפצצה
ויצאה מהחלון ממול. רק למלאכים יכולה להיות מיומנות טיסה כזאת.
ג'ייד חזרה לבית שלה בזמן שהמטוס התרסק, בחזרה לאליסון.
ג'ייד הביאה את הפצצה לאליסון, כי רק היא ידעה מה לעשות איתה.
"זה הזמן שלך לעזוב אותנו, ג'ייד. מילאת את חובתך."
"מה? למה את מתכוונת?" שאלה ג'ייד, מבולבלת.
"שמרת על העולם ממה שעמד להרוס אותו. אני מצטערת, אבל עכשיו זה
חייב להיות הזמן שלך לעזוב. אל תדאגי, הדבר שעשית היה כל כך
טוב, שאני בטוחה שתקבלי הזדמנות שנייה."
"הזדמנות שנייה? למה?" שאלה ג'ייד, אבל אליסון כבר לא הייתה
שם.
ג'ייד נפלה פתאום. מטר אחד, לא יותר, ופגעה באדמה. אבל זה לא
יכול להיות. היא הייתה בטוחה שהיא נתמכת במשהו ושקודם היו שם
מלא אנשים והיה שם מועדון, עם שלט שכתוב עליו "דולפינריום."
היה פיצוץ... אבל איפה כולם נעלמו? למה הכל מלא גופות? למה רק
היא פה? למה הכל מלא הריסות? נכון שהפיצוץ היה מפחיד, אבל לא
יכול להיות שהוא כל כך גרוע.
שם אחד התרוצץ לה בתוך הראש. שם מוזר מאוד. "מה המשמעות של השם
הזה?" היא חשבה. ג'ייד. מה זה השם הזה? היא בטוחה שהשם הזה
מאוד קשור אליה. קשור יותר מכל שם אחר בעולם, אפילו יותר מהשם
שלה. למעשה, היא מרגישה שזה השם שלה, אבל היא יודעת שלא. כל כך
מוזר.
ג`ייד בחיים לא תבין מה קרה. היא עזבה את המקום, לחפש מקום שבו
עוד יש אנשים חיים. נערה גבוהה עם שיער שחור, לובשת בגד לבילוי
פרוע ובלי כנפיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סילחו לי על
הבורות הרבה,
אבל לפני שנים
רבות, כשהגעתי
לממלכת הסלוגנין
בפעם הראשונה,
לא ממש הבנתי את
הקטע של שלח
לחמך.

הנחתי שהכוונה
היא לאבא של הבן
זוג.

באמת לא הבנתי
מה יש לו לעשות
עם כל הזיוני
מוח האלה.


פוסיקט (גם בבמה
למדתי משהו
חדש.)


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/04 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סייר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה