פרק 1

"THERE ARE MANY TYPES OF SHIPS. THERE ARE WOODEN SHIPS
,PLASTIC SHIPS, AND METAL SHIPS. BUT THE BEST AND MOST
IMPORTAINT TYPES OF SHIPS ARE FRIENDSHIPS."
- OLD IRISH QUOTE

זה היה פסטיבל האביב, אותו אירוע מרגש שילדי הממלכה מצפים לו
מחדש כל שנה. כמיטב המסורת, השוקולד חולק ברחובות, הדרכים
הראשיות נצבעו מחדש בגווני ירוק לקראת חגיגת האביב החדש, דגלי
הממלכה הונפו בכל פינה, שוטי הכפר (למעשה הם לא באמת היו
שוטים, הם פשוט היו אנשים שהיו זקוקים לפרנסה בפסטיבל) חדו
חידות שטות לעוברים והשבים ומדי פעם היו עושים תעלולים עם
אביזרים שונים, שניתן היה לזהותם בעיקר בזכות צבעיהם העזים אשר
נראו למרחוק, ואל נשכח את שאון המוזיקה הבלתי פוסקת שמילא את
הממלכה.
לפני שנים רבות לא היתה הממלכה, היו השבטים. השבטים נלחמו
ביניהם השכם וערב. הדבר היחיד שמנע אנארכיה מוחלטת היה "כללי
המלחמה", אשר נשמרו באדיקות. "כללי המלחמה" אפשרו ויסות מסוים
של כמות הנזק שכל מלחמה בין-שבטית היתה גורמת. הכללים נעקפו על
ידי המועצה, אשר היתה מורכבת מזקני כל שבט. על אף שזקנים מעולם
לא היו שרי או ראשי שבט, מילתם היתה קדושה. אפשר להגיד שהיה
לשבט ראש, אך גם היה לו לב. הלב הזה היה זקן השבט. אך יום אחד
קם שבט אחד שהחליט לשנות את כל זה. הם האמינו שאין צורך בכל
הכללים והמלחמות, הם רצו ליצור ממלכה מאוחדת. בהתחלה אף אחד לא
לקח אותם ברצינות, אך כעבור כמה זמן הם הכריזו על התנערותם
מ"כללי המלחמה". במקום אלו היו להם כללים אחרים, כללים אשר
נתנו כוח רב יותר לזקן השבט במקום לראש השבט. כמובן ששבטים
אחרים הכריזו עליהם מלחמה, אך השבטים ההם המשיכו להילחם לפי
"כללי המלחמה". הממלכה החדשה ניצלה זאת ותקפה בעוצמה אדירה. אף
שבט לא העז להפר את "כללי המלחמה", מכיוון שידע שאז יחשב
לאויב, בדיוק כמו הממלכה. כעבור כמה זמן ניתן היה לחלק את
השבטים לשתי קבוצות, אלו שהצטרפו לממלכה ואלו שנכבשו על ידיה.
אך עתה היתה תקופה של כמעט שפע. הפאר והאושר מילאו את העין
בפסטיבל האביב. אליאנה ישבה עם חברה הטוב קלונק ליד דוכן
הפירות. הם הכירו מאז הגן. אף אחד לא הבין מה איך הם הפכו לכזה
צמד. משפחתה של אליאנה השתייכה למעמדות הגבוהים, בעוד שמשפחתו
של קלונק היתה מהמעמד הבינוני. אליאנה היתה חיננית וקלה, בעוד
שקלונק היה מגושם למדי. היא תמיד היתה זאת שכולם אהבו,
ואותו... אפילו לא טרחו לשנוא, הוא פשוט היה שם. זאת היתה
הסיבה לקשר החזק שלהם, לא היה להם שום דבר במשותף.
"אני כל כך אוהבת את פסטיבל האביב," אמרה אליאנה לקלונק תוך
כדי נגיסת פרי הדרים עסיסי. "מה אתה חושב עליו?"
"אפשר להגיד שהוא בסדר, את יודעת," ענה לה קלונק בטון הדיבור
הרגיל שלו.
"אוף, אתה אף פעם לא תהיה מרוצה, נכון?" שאלה אליאנה את קלונק
בפעם המי יודע כמה מאז שהכירו.
"ברור שאני אהיה מרוצה," הוא ענה.
"מתי?" שאלה אליאנה.
"אממממ, מתישהו... כשתינשאי לי," ענה קלונק והפעם בטון קצת
יותר מחוייך.
אליאנה אף פעם לא אהבה כשהוא עשה את זה. היא ידעה שהוא לא באמת
מאוהב בה, אך היא גם ידעה כמה הוא נהנה להפחיד אותה, לגרום לה
לחשוב שהוא רוצה לערער את האיזון העדין של הקשר שלהם. בעבר היא
באמת חששה שאולי הוא מאוהב בה, אך כעבור כמה זמן היא הבינה שזה
סתם היה תוצאה של הרצון הנסתר שלה לעוד מעריץ, גם אם זה אומר
שהיא תאבד חבר, הרצון האנוכי הזה במעריץ שלמעשה יעריץ אותה בשל
מי שהיא, ולא מה שהיא.
"נכון שקלויאן זה שם יפה, ואם זו תהיה בת נקרא לה קלויאנה?"
אמר קלונק בבדיחות הדעת וקטע לרגע את התחבטויותיה של אליאנה
לגבי האם עדיף להגיב בקללה עסיסית, בהתחמקות שנונה, או
בהתעלמות.
"נקרא לו אידיוט, על שם אבא שלו" ענתה אליאנה ושניהם צחקו.

פרק 2

"כולם שווים, אך יש כאלו ששווים יותר" - ג'ורג אורוול, חוות
החיות.

בכל חגיגה יש אחד שלא משתתף, אחד שמרגיש לא שייך, ובדרך כלל יש
לו גם סיבה טובה.
"אני יודעת איך אתה מרגיש, אבל אתה לא חושב שאולי בכל זאת כדאי
שתצא?" אמרה נארנה ליאר.
"אמא, אני אומר לך, אני לא רוצה לצאת לשם. למה את מתעקשת?" שאל
יאר בנימה שבין בכי לזעם. הוא אולי היה קצת פחות נקי וקצת פחות
יפה מבני גילו, אך כמו כל אחד מהם, גם הוא יכול היה להישבר.
למעשה, יש שיגידו שהוא כבר היה שבור. אף פעם הוא לא הרגיש
שייך. משפחתו היתה מהמעמד הלא בינוני, או, כמו שיאר קרא לו
כשאיש לא שמע, מעמד הרצפה, זה שכולם מעליו, דורכים. מלבד זה
שהיה ממעמד נמוך, במשפחתו של יאר תמיד זכרו את אבותיהם
הקדומים, בני שבט אראנסאר. אראנסאר, השבט האחרון לקראת סוף
תקופת השבטים, כשהממלכה התחזקה מיום ליום, היה שבט אחד שלא
פחד, שבט אחד שלא נכנע והתכונן להילחם עד הסוף. בעת הקרב ההוא
לוחמיהם צעקו "אח נא אורטאן סו." זאת היתה התעוזה שמול התבוסה.
המילים היו בניב השבט, בניגוד לניב האחיד של כל בני הממלכה,
ומשמעותן היתה "מוות או חופש". כל בני השבט ידעו שהאופציה
השניה היא חלום, שסביר להניח שלא יושג. עידן החופש עבר מן
העולם ביום שבו הופיעה הממלכה. אך הגורל חילק לשבט קלפים שונים
משציפה, לא חופש ולא מוות, אלא עבדות. הממלכה היתה מכונה, ועתה
נגזר על בני השבט להפוך לגלגלי השיניים. בממלכה ידעו
שהאראנסארים לא יתאבדו; עבדות היא אולי בושה ללוחם, אך התאבדות
מביישת יותר. אותו כוח שהניע את לוחמי אראנסאר להטיל את תלתי
הלהב שלהם, להניף את הרומחים שלהם ולהנחית בזעם את משקל שמשות
האבדון שלהם על האויב, היה עתה הכוח שבעזרתו הם ביצעו את
העבודות הבזויות ביותר שהיו בממלכה. באותם ימים הרחובות היו
נקיים מתמיד, המכרות עבדו ביעילות כפולה מהרגיל וכמות הסתימות
במערכת הניקוז ירדה בצורה משמעותית. עתה, שנים רבות לאחר מכן,
הוא כבר לא היה בן שבט אראנסאר, שבט גאה של לוחמים ללא חת. הוא
היה בן הממלכה, מהמעמד הלא בינוני.
"אני מתעקשת כי צריך לשכוח, כי אם אתה אי פעם רוצה להיות
בינוני, אתה צריך לדעת לספוג קצת. אתה צריך להשתנות ולבלוע את
הגאווה שלך ולתת למוח לחשוב במקום ללב," ענתה נארנה בנימה יותר
תוקפנית. עמוק בפנים יאר ידע שהיא צודקת, אבל הוא לא ידע אם
הוא יכול. "כל אחד יכול, לא כל אחד רוצה." יאר לא ידע כי היתה
זו אימרה רווחת בימים הקדמוניים, אך בעוד שפעם היה צריך לרצות
להמשיך להילחם, היום היה צריך לרצות להשפיל את הראש. יאר ידע
שהוא צריך להתמודד עם העולם של ההווה, ולא ניתן לנצח לשקוע
בעבר. הוא ארז את חפציו ויצא לרחוב, אל החגיגות. לאחר דרך של
רבע שעה הוא הגיע למרכז החגיגה, איזור מלא בדוכנים, שעלו כסף,
שלא היה לו. היו פעמים שיאר חשב להתחיל לגנוב, אך תמיד היה
משהו שעצר בעדו. יאר רצה לחשוב שמה שעצר בעדו הייתה הגאווה
שבו, הידיעה שעל אף שאולי העמידו אותו במצב של אי צדק, הוא לא
יגרום את אותו המצב לאחרים, אך בפועל הוא ידע היטב מה הייתה
הסיבה האמיתית. הוא דמיין את הפרצוף של אימו אם יתפס, את
הדמעות שיזלגו מעיניה העדינות ואת קמטי העצב שיופיעו על פניה.
המראה הזה הפחיד אותו יותר מכל השפלה ומכל בית כלא. יאר הסתכל
מסביבו וסקר בעיניו את האנשים השונים. כל כך היה קל להבדיל
ביניהם לפי הבגדים; בני המעמד הגבוה היו לובשים בדרך כלל
גלימות זהובות או כסופות, כמיטב האופנה האחרונה, בני המעמד
הבינוני היו לובשים חולצות תפורות היטב בצבעים אשר בלטו לעין
בדרך כלל, זאת בעוד שיאר לבש חולצה מקומטת, בשילוב צבעים לא
מוגדר, משהו בין אפור וחום, לא בדיוק, אך הוא עדיין העדיף אותה
יותר. הוא זכר פעם שבה הוא ניסה להתחלף בבגדים עם נער ממעמד
בינוני. היו מעטים שבכלל הסכימו לדבר איתו, אך כנראה שבאותו
יום הנער היה במצב רוח טוב. הם ניהלו שיחה ובשלב מסוים הועלה
הרעיון. יאר תמיד דמיין את בגדי "האחרים" כנוחים בצורה בלתי
רגילה, עשויים בד עדין וחלק, אך עם זאת קשיח ועבה. בפועל בגדי
"האחרים" היו לא נוחים. הם נתנו לו תחושה של צמרמורת על כל
הגוף והיה לו קשה ללכת בהם. ריצה הפכה כמובן לדבר בלתי אפשרי
בעליל. בילדותו של יאר ריצה תמיד היתה דבר חשוב; אף פעם לא
יכולת לדעת מתי חבורה של בני מעמד גבוה יחליטו לפתע שמשעמם
להם, ומי שלא ידע לרוץ מהר מספיק והיה גם במקרה קצת שונה, היה
מוצא את עצמו על הרצפה. אחר כך, כשהוא גדל, הדברים האלו
הפסיקו, אבל הם תמיד המשיכו להוציא עליו את הזעם שלהם. הוא
תמיד היה שם, השונה, האחר, מעמד הרצפה. "האם ניתן לצפות שאצליח
להשתלב כאן?" הוא הרהר בליבו ללא שום ציפיה לתשובה.  

פרק 3

"היופי הוא בעיני המתבונן"
 --- Margaret Wolfe Hungerford, Molly Bawn, 1878


ספטה ישב והביט במופע של מאלפי הציפורים. הוא תמיד העריץ את
האנשים האלו, על היכולת שלהם לשלוט בחיות האלו. בתרבות הממלכה
הכנפיים סימלו חופש, והיה מעין אבסורד משהו במופע, שבו סמלי
החופש נשלטו בצורה מדוייקת על ידי אנשים, ועוד אנשים ממעמד
בינוני. ספטה תמיד היה מודע למעמד שלו. הוא היה גאה במשפחתו,
אשר השתייכותה לממלכה היתה מבוססת עוד מהימים שבהם הממלכה
נחשבה לרק עוד שבט, ולא לעתיד המהולל של עמק המערב. עמק המערב
היה עצום בגודלו, אך מדי פעם ספטה היה חושב על כך שבעצם הוא לא
ידע דבר על חלקים אחרים מלבד העמק, מלבד העמק ומלבד עוד מקום
אחד, שלא היה נושא לשיחה. אבל עכשיו לא היה זמן למחשבות
רציניות, עכשיו היה זמן לשבת, לאטום את המוח, לשכוח מהמחשבות
ולהירגע. העיניים של אחד מהמאלפים היו מחזה מדהים; הן היו
ממוקדות כל העת בעורב שחור שעמד מולו, וכאשר היה מזיז את מבטו,
היה זז מיד העורב איתו, בתיאום מושלם. לפתע הכל החשיך. ספטה
נבהל. בתנועת יד מהירה הוא העיף לאחור את ידו של תוקפו. ידו
השנייה מיהרה אל החרב שלא היתה לו. תמיד באימונים זה היה יותר
קל. הוא הסתובב והביט אל תוקפו בעיניים.
"ספטה!!! חיפשתי אותך בכל היריד, איפה היית?" היא רצה וחיבקה
אותו.
"לורי, אף פעם אל תעשי לי דבר כזה יותר. הייתי יכול לפגוע בך,"
הוא צעק עליה.
"אתה יודע מה הבעיה שלך?" היא אמרה. "איבדת את חוש ההומור. אתה
כל כך רציני בזמן האחרון".
"אני תמיד הייתי רציני," הוא אמר לה בקור, אבל ידע שיתכן שהיא
צודקת.
בזמן האחרון הוא באמת היה קצת רציני מדי. הוא כל הזמן חשב על
הבעיה הזאת, זה לא עזב את מוחו, והוא ידע שזה עלול לגרום ללורי
לכעוס אם היא אי פעם תדע על זה. הוא אהב את לורי, הוא באמת
אוהב אותה, אבל הוא גם היה צריך לחשוב על עצמו ועל הדרך שהוא
רצה ללכת בה. לורי היתה חשובה לו, אבל היו שם גם דברים אחרים.
ביום שהם הכירו הכל היה כל כך שונה; הוא היה אז רק בן 16 והיא
היתה בת 15. הוא התאהב בה ממבט ראשון וגם היא נכנעה לקסמיו
בקלות. הם היו הזוג שכולם קינאו בו, הזוג שאפילו הוא כעבור
שנתיים קינא בו. הוא שם לב לזה כבר לפני כמה זמן, אבל חשב
שהצליח להסתיר את זה מלורי, אולם עתה גם לורי ראתה כבר שמשהו
לא בסדר איתו. זה רק עניין של זמן עד שהיא תבין מה לא בסדר.
"בוא. דיברתי עם נולן. הוא אמר שנפגוש אותו ליד דוכן הפירות."

"אבל..."
"בלי אבל. אנחנו הולכים עכשיו," האיצה בו לורי. "לא נורא," הוא
חשב לעצמו, "לפחות היה לי קצת זמן להנות." אך עתה היה זמן
לדברים אחרים. נולן וספטה הכירו לפני שנתיים. הם לא היו מתראים
לעיתים קרובות. הם לא היו דומים או שונים במיוחד, אבל הם בטחו
זה בזה וזה הספיק להם. כאשר לאחד מהם היתה בעיה הוא תמיד היה
מציג אותה לשני ומבקש בעצתו. כשספטה סיפר לנולן הוא אמר לו
שאסור לו להמשיך לחשוב על זה בכלל, שהוא יטעה טעות מרה ושהוא
עלול לאבד את אחד מהאנשים הכי יקרים לו. הוא אמר לו שהוא צריך
להפסיק לחשוב כמו באגדות ולהתחיל לחשוב בצורה מציאותית, אחרת
הוא יסיים בצורה שונה למדי מהצורה שבה גיבורי אגדות מסיימים
בדרך כלל.

פרק 4

"זוהי המחזוריות שלנו. אנחנו לא מבינים אותה, אבל כל פעם שבה
העננים מופיעים בשמים בצורה ההיא אנחנו צריכים להגיע. השערים
נפתחים ואנו עושים את המלאכה מבלי לשאול, זוהי המחזוריות שלנו,
שמוכתבת לנו מהאדון ואל לנו לנסות לשנותה"
---  אנונימי

המולת הפסטיבל המשיכה. ספטה ישב עם נולן על ספסל. הם חיכו
ללורי, שנעצרה באיזה דוכן תכשיטים.
"אתה עדיין חושב על זה?" שאל נולן את ספטה.
"כן, ואתה יודע את זה," ענה לו ספטה.
"אני אף פעם לא אבין את זה. אנשים תמיד שואפים להרוס את עצמם,
זה כה מגוחך," אמר נולן ביאוש.
"אתה אף פעם לא תבין, אבל... אני לא יכול להמשיך עם זה. אני
מרגיש את הרצון הזה בוער בי. אני צריך לעשות משהו עם זה, אתה
לא חושב?" שאל ספטה.
"לו רק הייתי במקומך, אבל אתה אף פעם לא תבין את זה... לך היה
הכל, רק רצית חברים ומיד קיבלת אותם, רק רצית אהבה וקיבלת את
לורי."
"שמע, נולן, קיבלתי אותך, וזה הדבר שאני מוקיר יותר מכל, אבל
האמן לי, אני מודע להשלכות מעשיי."
"אתה לא."
"תן לי לטעות, רק כך אלמד."
"כנראה שזו הדרך היחידה. חבל..." נאנח נולן.
"זכיייייתם בהגרלה," קטע קול שלישי את השיחה.
ספטה ונולן הסתובבו בבת אחת, מולם עמד אדם לא מזוהה, אך המשפט
הזה, "זכיתם בהגרלה" היה מזוהה בהחלט. אף אחד לא ידע זאת באופן
רשמי, אך אחרי הכל, הדברים שעוברים מפה לאוזן הם לעיתים נכונים
הרבה יותר מאשר הדברים שעוברים בכתב. "זכיתם בהגרלה" היה המשפט
הראשון והאחרון שהיית זוכה לשמוע, ואחר כך, לא היית שומע יותר
כלום. הזוכה בהגרלה היה זה שנבחר להיות הראשון להיטבח בפשיטות.
אף אחד לא ידע מה הניע את הפשיטות האלו, אבל כולם ידעו לזהותם.
ראשית, הופעתם של החיילים הפושטים; העור שלהם היה כחול ועיניים
היו צהובות. מלבד זאת, הם לבשו תמיד בגדים כהים. דבר מטריד
נוסף היה כלי הנשק שלהם; מעולם לא נראו בממלכה כלי נשק כה יפים
עד שהחלו הפשיטות, חרבות עם חריטות מדוייקות להחריד, סכינים
שעוצבו כך שיראו כחיות. כלי נשק שכאלו יכלו לכל היותר להיות
בממלכה רכוש אספנות לעשירים ביותר שבבני המעמד הגבוה, אך עבור
הלוחמים ההם כלי נשק כאלו היו עניין שבשגרה. היו עוד שאלות
רבות נוספות. איש לא ידע מה היתה מטרת הפשיטות או מדוע הפושטים
מעולם לא בזזו שלל אלא רק הרגו והלכו. האנשים פשוט הניחו שכוח
שכזה, אשר מסוגל להתגנב מבלי להיראות, חייב להיות מונהג על ידי
מישהו. כל איזור הממלכה היה מתועד וממופה, לכן האופציה היחידה
למיקומו של בסיס האויב היתה באזור ההרים. מכיוון שאיש לא ידע
כלום, הם פשוט קראו לו "אדון ההר".
"מי שלא תהיה, זאת חתיכת בדיחה חולנית. אני לא מאמין שאפילו
טרחת להתאפר בכחול כדי שנאמין לך. מי אתה? איזה בן מעמד לא
בינוני?" צעק ספטה בזעם. יאר היה שם. הוא הביט בו. ספטה זיהה
את הנער הזה עוד מימי הגן.
"אתה חושב שאני מזוייף?" שאל בעל העור הכחול, "אתה!!! מעז
לחשוב שאני מזויף?! אולי גם זה מזויף," הוא אמר והפנה את תשומת
ליבם לסכין בוהקת. על הלהב שלה היו מגולפות עיניים, בדיוק כמו
של נקר, רק גדול פי כמה. ספטה קפא במקומו. הוא בחיים לא חשב
שההגרלה היא יותר מאשר שמועה טיפשית, שאימהות היו מספרות
לילדיהם כדי שלא יברחו מהבית, ולפתע השמועה הטיפשית הזאת ניצבה
מולו, מחזיקה סכין חדה מספיק בשביל לחתוך את כל ספקותיו לגביה.
"תמות!!!" השמועה צעקה וזרקה את הלהב לעברו.

פרק 5

"The reaper is always just a step behind me..."
--- Shadow, Final Fantasy 6

אליאנה וקלונק עדין ישבו ליד דוכן הפירות.
"מוזר, רק לפני כמה דקות השמיים היו מקסימים, ועכשיו, יש עננים
בכל מקום," אמרה אליאנה לקלונק.
"גם אני לא מבין איך זה קרה כל כך מהר," הוא ענה לה.
הם הסתכלו מסביבם וראו שרוב האנשים שהיו בסביבתם נעלמו.
"בואי נלך מכאן, מתחיל להיות קר פה," הפציר בה קלונק.
הם החלו לקום וללכת. בד"כ אליאנה הכירה את רוב האנשים בסביבתם,
אך עתה אף אחד לא היה מוכר לה במיוחד, הפרצופים היו זרים ולא
מוכרים. גם קלונק לא זיהה איש, אך כך היה בד"כ, הרי גם לא היו
הרבה אנשים שהיו מזהים אותו.
"מעניין מי כל האנשים האלו. אני לא מזהה אף אחד מהם," לחשה
אליאנה לקלונק לאחר שעברו ליד אחד מהם.
"גם אני, אבל היי, אני בטוח שיש סיבה טובה לזה שאת לא מזהה
אותם," הוא לחש לה בחזרה.
"באמת, מה הסיבה?"
"הרי זה לא ברור? הם באו להצטרף למועדון המעריצים שלך. ברור
שאת לא תכירי אותם, הם עוד לא חברים רשומים."
קלונק תמיד חשב על אליאנה בתור אחת מאותם אנשים לא גאוותנים,
שהסיבה לחוסר גאוותנותם היא שלפני שהם מספיקים להגיד על עצמם
משהו טוב, עשרים אנשים אחרים עושים את זה בשבילם. הוא תמיד אהב
לקנטר אותה על זה והיא בלב ברירה התרגלה. אליאנה הסתכלה עליו
בסבר פנים קשות ואז החלה לצחוק. הוא תמיד ידע להצחיק אותה,
ובאותו רגע היא רצתה לצחוק. היתה לה הרגשה שמשהו לא בסדר, אך
היא עדין היתה רחוקה מהשלב שבו חושבים על הגרוע מכל. הם המשיכו
לנסות ללכת, אבל כל פעם הם נתקלו בעוד ועוד מהאנשים האלו. לא
משנה לאן הם הלכו, האנשים האלו היו שם, כל אחד מהם שונה מהאחר,
אך דבר אחד היה משותף לכולם, אף אחד לא היה מוכר, לא בפנים
ובהחלט לא בשם.
"משהו פה מתחיל להדאיג אותי," לחש קלונק.
"זה בסדר, אתה תמיד מודאג, לא?" ענתה לו אליאנה.
"תמיד מודאג קצת, אבל עכשיו אני מודאג הרבה," הוא חשב בליבו,
אך עיניו הסגירו לה את מחשבותיו.
"תפסיק להיות כזה פחדן, הכל יהיה בסדר," היא אמרה לו ולעצמה.
"אני בטוח. המעריצים שלך יגנו עלינו באומץ רב!!!" הוא אמר לה
ואז הבין שדיבר בקול רם ומשך אליו תשומת לב. כמה מהפרצופים הלא
מוכרים הסתכלו עליהם. הם המשיכו ללכת ולבדוק מדי פעם והפרצופים
המשיכו לעקוב. כעבור כמה דקות הם כבר ראו פנים מוכרות, אך עדין
היו שם כמה עיניים זרות, לא מוכרות, עוקבות.

פרק 6

"You can hide, but you can't run"

חלק בו היה שמח לרגע אחד. הוא ראה את בעל הפנים הכחולות שולף
את הסכין והוא ידע שהמעמד גבוה האלו הולכים למות, אבל כעבור
רגע הוא הבין שאם הוא לא יברח משם, הוא יהיה הבא בתור. הוא החל
לרוץ. הוא כבר היה כל כך רגיל לזה "מה זה משנה ממה אתה רץ, בין
אם אלו מפלצות ובין אם אלו בני אדם," הוא חשב לעצמו ולקח עוד
נשיפה. אם כל אנשי הממלכה היו יודעים לרוץ כמו יאר, אולי הם
היו רצים עם כל רכושם למקום אחר, מנסים לברוח ממשרתיו של אדון
ההר, אך לא זה היה טבעה של הממלכה. האם באמת ניתן היה לדמיין
בני מעמד גבוה הופכים לנוודים? אפילו בימי השבטים היו מעט מאוד
שבטים נודדים. בדרך כלל הם רק היו עוברים, מחליפים טובין עם
השבטים יושבי הקבע וממשיכים הלאה. כמובן שאותם שבטים נודדים לא
היו חלק מהממלכה, ואיש לא ידע מה עלה בגורלם. אף אחד גם לא
התעניין במיוחד. אף אחד לא ידע איך להתמודד עם הפשיטות. היו
רעיונות לארגן כוחות משמר, הרי לממלכה עדין היה צבא, אמנם לא
מאומן כמו בימי העבר, אך עדין בעל יכולת לחימה. הבעיה היתה
נעוצה בכך שחיילי הפשיטות היו מאומנים היטב והיו מופיעים כל
פעם במקום אחר. מה עשתה הממלכה כדי לשמור על אזרחיה בפסטיבל
האביב? הרי היא לא יכולה לשלוח כל אחד מחייליה לחלק מסוים של
הפסטיבל. אמנם בממלכה לא היו ערים באופן רשמי, אך היא היתה כל
כך גדולה שבאופן טבעי נוצרו אותן חלוקות של אזורים שעל מנת
לעבור ביניהם נדרשים פרקי זמן שנמדדים בימים. הממלכה עשתה מה
שהיא תמיד עשתה, שום דבר. הפשיטות כבר הפכו להרגל, מדי פעם
בעלי הכשרה צבאית שהיו נקלעים לאירוע היו מנסים להילחם, ומדי
פעם אף היו הורגים כמה פושטים, אך הפושטים תמיד היו משאירים
אחריהם את צחנת המוות וארומת הפחד. יאר המשיך לרוץ מקווה
להתרחק כמה שיותר, מקווה להיות עוד אחד מאותם אנשים בודדים
שלמעשה היו מספרים על אירועי הפשיטות, מכיוון שהיו יוצאים מהם
בחיים. הוא שמע צרחה. "שני מעמד גבוה פחות בעולם," הוא חשב
לעצמו ואז הוא שמע צליל קבוע. שתי דפיקות קטנות ויציבות
שהמשיכו בקצב מדויק טאק טאק, טאק טאק. הוא הבין שאלו היו
רגליים. מישהו רדף אחריו. הוא לא הסתכל לאחור, אזר כוחות
פנימיים חבויים והחל לרוץ מהר ככל שיכל.

פרק 7

"Death comes where you least expect it"

הוא עצם את העיניים והתענג על השניות האחרונות האלו. הוא נהנה
ממה שעמד להסתיים בקרוב. הוא הרגיש את מגע הבגדים שלבש והריח
את ריח האוויר הצלול. חבל שאנשים תמיד עושים את זה רק כמה
שניות לפני שהם הולכים לחלוף מן העולם, אך זהו טבעו של אדם.
אפילו הצליל של תנופת הסכין עדיין הדהד בראשו. גם עליו הוא
התענג. הוא ידע שבקרוב מאוד אפילו אותו הוא כבר לא ישמע יותר.
היו לו הרגעים האלו, כמו לכל אחד אחר, שבהם הוא היה מדמיין
בצורה סטואית משהו כיצד עובר בו כאב והוא מחוסן מפניו בגלל
כושר האדישות שלו, כיצד הוא מנתק את עצמו מהכאב הגופני, כמעין
מופת לניצחון הרוח על הגוף. גם עתה היה בעצם מעין מופת כזה.
הוא לא צעק והוא לא זז מקומו. לא כי גופו לא יכל לעשות זאת,
אלא מכיוון שהפחד שלו היה חזק יותר מכל שרשרת אזיקים. "לפחות
אני מקווה..." הוא החל לומר לעצמו בלחש ואז הוא שמע צעקה. הוא
פתח את עיניו במהירות והבין למרבה הזוועה להב לא היה מכוון
לעברו. לימינו הוא ראה את נולן מדמם. הוא תפס אותו וניסה לדבר
אליו, אבל הלהב כוון ביעילות רבה. נולן לא אמר מילה. ספטה
הרגיש את הדמעות חונקות את גרונו. הפחד פינה את מקומו עבור
הכעס. הוא רץ לעבר רוצח חברו, ללא תקווה שיוכל לנצחו, אך עם
הידיעה שכך יוכל לפרוק את זעמו. גבורה אף פעם לא היתה דבר
הגיוני במיוחד. אחרי הכל, האם במהלך ההיסטוריה זה באמת היה
הגיוני לרוץ לתוך בניינים בוערים, לקפוץ על מכונות ירייה או
סתם להקריב את עצמך למען הכלל? אולי בגלל שהיא לא היתה הגיונית
היא קסמה לו כל כך באותו הרגע. פעולה שקולה היא אולי הדבר
ההגיוני ביותר, אך בהחלט לא הדבר האינסטינקטיבי ביותר. היצור
לא הספיק לשלוף את חרבו מהנדן והוא כבר היה מעליו, מכה אותו
באגרופיו. למרבה פליאתו הוא ראה בעיניו משהו שנראה לרגע כמו
כאב. "מפלצת!!! מגיע לך!!!" הוא צעק עליו, אך היצור לא ענה.
הוא המשיך להכות אותו עד שהחל לראות דם שחור נוזל מפניו. הוא
המשיך להכות ולבכות בלי רסן, בלי מוסר, בלי הגינות, כי ידע
שהמחר שלו כבר לא יגיע, ושכשהולכים למות אין זמן למותרות האלו.
חלק ממנו נהנה להכאיב ליצור ההוא, והוא החל לאבד את הריכוז
ולהיכנע להנאה הסדיסטית שבהכאה. לכן היה כה מופתע כאשר חטף מכה
חזקה ללסת שהעיפה אותו למרחק כמה צעדים משם. הוא הסתכל וראה
מסה של כחילות מנסה לקום לעברו. הוא היה בטוח שהיצור היה
מעולף, אך כאשר ספטה הסתכל טוב יותר הוא ראה שהיצור צלע לעברו.
ספטה ניסה לקום, אך הוא איחר את המועד.

פרק 8

"Resistance is futile"
--- Borg, Star Trek: First Contact

יאר לא ויתר, הוא המשיך לרוץ. הוא רצה לצאת מזה בחיים. אחרי
הכל, כשאתה מעמד לא בינוני אין לך הרבה דברים מלבד החיים עצמם,
ואתה לומד להעריך אותם. הצלילים שמאחוריו לא פסקו אך גם לא
התגברו. יאר קיווה שהוא עדין רחוק מרודפו. הוא רץ מהר ככל
שיכל, וזו היתה הטעות שלו. אט-אט ריאותיו החלו לבגוד בו. החזה
שלו כאב לאחר כל נשימה, אבל הוא לא יכל היה להפסיק לרוץ. הוא
קיווה מאוד שרודפו סובל מאותה הבעיה, אך הוא לא שמע נשימות
רועמות מגרונו. מצד שני, מי אמר שלדברים האלו יש גרון, מי אמר
שהם נושמים בכלל? הרי אף אחד לא ידע מי היה אדון ההר ומי היו
המשרתים שלו, אבל אף אחד גם לא ידע מה הם היו. כשיאר הסתכל
לצדדים הוא כבר לא ראה יותר את הפסטיבל. הוא רק ראה אנשים
במנוסה ויצורים כחולים אחריהם. פעם אחת הוא גם ראה בן אדם שכבר
הפסיק לנוס וכמה שניות לאחר מכן אותו בן אדם גם הפסיק לנשום.
אבל הרי כך זה היה תמיד, תמיד היה צריך לרוץ ולהמשיך, אי אפשר
היה להיתקע בעבר. לשמור על הקצב, זה הסוד של הריצה. אם מתרכזים
מספיק בלשמור על הקצב מפסיקים לחשוב על הכאב, על הפחד או על כל
אחד מהדברים האלו שהמחשבה עליהם עלולה להוביל לכישלון. פשוט
צריך להמשיך לחשוב על הקצב. אבל מרגע לרגע היה יותר קשה לחשוב
על הקצב. יאר ניסה כמה פעמים לרוץ לתוך אזורים המוניים יותר.
אף אחד מהכחולים האחרים לא הצטרף למרדף אחריו, כל אחד מהם כבר
היה עסוק במטרה שלו, אך הכחול ה"אישי" שלו לא התבלבל, הוא
המשיך אחרי הטרף שלו באותה נחישות שבה הטרף שלו ניסה לברוח.
עתה היו שני קצבים, היה הקצב שלו והיה קצב אחר, שהיה טיפה יותר
מהיר. מרגע לרגע הקצב השני התחזק, ולבסוף יאר הבין שכלו כל
הקיצים. הוא המשיך לרוץ, אך הפסיק לקוות. כעבור כמה דקות הכל
היה כחול או שחור, הוא התעלף.

פרק 9

"It may be better to burn out than to fade away, but don't
you think that burning is much more painful than fading?"

סורן היה בהלם. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ראה דבר כזה. הוא
שמע הרבה סיפורים, אבל הסיפורים לא השתוו למציאות. המראה הדהים
והפחיד אותו בעת ובעונה אחת. אחד מאנשי העמק למעשה העז להרים
עליו יד. מרוב הלם הוא לא יכל היה לזוז ולפני שהספיק לחשוב, כל
מה שראה היה צמד ידיים קטנות וורודות שניסו להכות על פניו.
לאחר שההלם עזב אותו הוא החליט לנצל את יתרון ההפתעה. "בן העמק
ההוא בטח חושב שהוא הימם אותי," הוא חשב לעצמו והעיף מעליו את
היצור השברירי. הוא ניסה לקום, אך הוא היה עדין חלוש מהמכות.
למזלו גם בן העמק היה שרוע על הרצפה. אחר מספר מאמצים הוא
הצליח לקום. הוא קרטע לעבר יריבו, הכין באצבעותיו את "המעלף".
סורן עוד הספיק לראות בעיניו של היצור הנלוז את הפחד, אך כעבור
שנייה אחת שתי אצבעות נגעו בנקודה מסוימת בצווארו. סורן עצם את
עיניו עם עוצמתו האדירה של ה"מעלף". לאחר מכן ישב לו סורן
ונרגע. הפחד עדין מילא אותו. בחיים הוא לא ראה דבר כזה, הפראות
ההיא. הוא ידע, כמו כל האחרים, שמשימתו היתה להגיע עם פתיחת
השערים ולהטיל פחד על היצורים ההם, שחיים באיזור העמקים. כמו
האחרים, הוא לא פקפק בטבע ההוראות שלו, הוא פשוט ביצע אותם.
האדון היה השומר שלהם ונתן להם כל מה שביקשו, לכן מי הם שלא
ימלאו את הוראותיו. אט-אט, הפחד של סורן חלף ופינה את מקומו
לזעם. "כיצד היצור הזה העז לתקוף אותי?!" הוא חשב לעצמו.
מחשבות זדוניות מילאו את מוחו, מחשבות על מיני נקמות שונות
ומשונות. סורן היה כה עסוק בלהנות מחזיונותיו עד שלא שם לב
לנבורק שהתגנב מאחוריו.
"מה אתה עושה?" שאל נבורק את סורן.
"נח לרגע קט," ענה לו סורן המופתע במקצת.
"תזכור, יש לנו הוראות," אמר נבורק בסבר פנים חמור.
"אני יודע," ענה לו סורן, על אף שהיה דרגה מעליו. חוקי האדון
לא הרשו אף למובחרים שבין מפקדי הפושטים להתעמר לשווא
בפקודיהם.
"תראה מה תפסתי. הוא ברח בכזאת מהירות, ממש חבל לי לחסל אחד
שיכול לרוץ כל כך מהר". אמר נבורק לסורן והחווה לעבר יאר
המעולף. "סחבתי אותו אפילו עד לכאן," הוא הוסיף.
"אל תהרוג אותו עדין. אני חושב שיש לי בשבילו שימוש מעניין.
אתה אומר שהוא היה שונה במקצת משאר בני העמק, שהוא דרש ממך קצת
יותר מאמץ?" שאל סורן בסקרנות.
"כן, בהחלט. הוא גרם לי להתנשף מזה הרבה זמן."
"אם כך השאר אותו בחיים ותעביר הלאה הוראה לכמה מן האחרים. יש
לתפוס כמה שבויים חיים ולהביא אותם לכאן." ציווה סורן. במוחו
כבר החלה להירקם תוכנית זדונית. כעבור כמה דקות הוא כבר גרר
לשם את ספטה. "אני מאוד מקווה שעוד לא הרגתי אותך. מצפה לך
משהו מיוחד," הוא לחש לו.

פרק 10

העיניים ההם המשיכו להסתכל בהם. אליאנה וקלונק לא הבינו מה
קורה מסביבם. הם הסתכלו בחצי מבט באנשים שבהו בהם, ואז הם
הבינו שהם לא היחידים שנבהים כך. בסביבתם היו עוד כמה אנשים,
שפרצופיהם נראו מוכרים יותר, וגם בהם בהו. כעבור כמה דקות זה
התחיל. הכחולים חשפו את צורתם האמיתית והחלו לרדוף אחריהם.
אנשים החלו לברוח בצעקות, אך זה לא סייע. לכחולים היה את יתרון
ההפתעה. לפני שאליאנה וקלונק הספיקו לעשות משהו כל ידיים
החזיקו בהם בצווארם.
"אם מישהו מכם ינסה להתנגד אנחנו נשבור את שניכם," אמר אחד
הכחולים לאליאנה.
"בסדר, בסדר," ענתה לו אליאנה.
"בואו אחרינו, קיבלנו הוראות מיוחדות לגביכם."
אליאנה הסתכלה וראתה שהכחולים האחרים גררו עתה אנשים ליעד
מסוים. זה היה שונה מכל הסיפורים שהיא שמעה; בסיפורים המוכרים
הכחולים היו הורגים בלי רחמים ובלי אבחנה, אך עתה הם הראו
יכולת ארגון. אליאנה לא ידעה בדיוק מה היתה התכנית שלהם
לגביהם, אך היא דמיינה תסריטים רבים, אשר ליד כל אחד מהם המוות
נראה כאופציה משמחת. "אני חשובה כמתה בכל מקרה," היא חשבה
לעצמה והמתינה. כעבור כמה דקות, כשהכחול שהחזיק אותה נראה רגוע
יותר, היא הרימה את אגרופה ופגעה באפו, בעוד שנשכה את ידו
שאחזה בה בצווארה. הכחול איבד לרגע את אחיזתו. היא קיוותה
שקלונק הבין את הסימן שעשתה לו קודם. הם הכירו כל כך הרבה
שנים, שהוא אמור היה להבין את זה. אבל מצד שני, היא הם הכירה
אותו מספיק לדעת בשביל שהוא לא ירצה לשתף פעולה עם תכנית כזו.
היא החלה לברוח בריצה ואז שמעה רעש של עצם נשברת. היא הסתובבה
וראתה את קלונק חבול. "בפעם הבאה אני אשבור לו משהו יותר חשוב.
בואי איתנו, עכשיו." היא הסתכלה על קלונק ולכיוון ההפוך,
מסתכלת הלוך וחזור, נקרעת בין הרצון להיות חופשיה לבין החברות
שלה, אך כל זה לא שינה, כי לפני שהספיקה להחליט, הגיע כחול
שלישי מאחוריה והוכיח שנית את יעילותו של "המעלף".

פרק 11

"Believe in me" - Candy Man

אליאנה קמה מהתרדמת שלה בדיוק כדי לשמוע את הנאום של אחד
מהכחולים לכמה מבני העמק השבויים. הנאום נעשה על מעין במה
מאולתרת שכמה מהאחרים הכינו עבורו. "אז יש להם גם שרשרת
פיקוד," היא חשבה לעצמה בהערכה מסוימת ליצורים הנאלחים.
"אתם חושבים שאיני יודע מה אתם אומרים, אתם בני העמק החלושים?
''הם הורגים בנו, הם מפלצות,'' אתם ממלמלים בפחדים העלובים
שלכם. מנסים להאמין באיזה סוג של צדק ולעיתים אף מנסים לכפות
את תפיסת העולם הכוזבת שלכם על המציאות. בכן, בואו ואראה לכם
מה המציאות: לפנינו שני נערים, שניהם בוגרים וטריים, האינכם
חושבים כך?" הוא אמר ואז החל לחשוף את שיניהם לפני הקהל. "עתה,
שימו לב, שניהם הולכים למות," זעקות נהי נשמעו מהקהל, "אך לא
מידיי הם ימותו. הם ימותו מידי עצמם, וכך אתם, בני העמק, תראו
בדיוק מיהו הנאלח," לאחר מכן נפנה אל יאר וספטה. "עכשיו הילחמו
ואולי אתן לזה שינצח לחיות."
יאר וספטה בהו זה בזה בעיניים ריקות. תמיד היו המחסומים האלו,
שמונעים ממך לרצוח את השכן שלך כשהוא מעצבן אותך עם המוסיקה
הרועשת שלו, הסיבות האלו להישאר בשפיות, אבל איפה הם היו עכשיו
עבור יאר וספטה? מעט השפיות התמוססה לה, מעטה המוסריות התמוסס,
אבל עדין, נשאר משהו... עברה דקה והם עדין לא נלחמו. סורן
הסתכל עליהם בזעם. "אולי אני בכל זאת אשחט את שניהם," הוא חשב
לעצמו וליטף את חרבו. יאר וספטה החלו להתקרב אחד אל השני, כל
אחד מהם מאמץ את מה שנראה לו בתור עמידה נוחה לקרב יד אל יד,
ואז...
"אתה הוא הנאלח," אליאנה צעקה עליו. מיד קפצו עליה כמה כחולים
כדי להשתיקה, אך היא נלחמה בהם בשארית כוחה, חלשה מדי מכדי
להדפם, נלחמת על מילותיה האחרונות. "אתה מאלץ אותם להילחם ואחר
כך מבקר אותם על שנלחמים. אתה מביא לזה, ארור תהיה," היא חטפה
אגרוף ללסת. "ארור תהיה, אתה וכל עמך," ועוד שני כחולים הרביצו
לה. הם ניסו לבצע עליה את ה"מעלף" כמה פעמים, אך היא זזה יותר
מדי, "אתם והאדון הארור שלכם, יהיה אשר יהיה." אז נפלה שתיקה.
היו סיפורים על בני אדם שהעיזו להתמרד, אך היתה זו הפעם
הראשונה שמישהו העז לחלל את שמו של האדון. כל כחול שאליאנה
יכלה לראותו הביט עליה. היא ידעה שעוד מעט היא הולכת למות, אך
אז לפתע שמעה זעקו מבין הכחולים.
"עיצרו," זעק הקול. היה זה קול שכמותו מעולם לא שמעה, גבוה
במקצת, אך עם זאת הוא הקרין סמכות רבה. "בת העמק העלובה הזו,
ברצוני להציע לה עיסקה קטנה".
"מי אתה?" אליאנה שאלה אותו, ולפני שהספיק לענות היא ראתה את
כל הכחולים ללא יוצא מן הכלל משתחווים. "אתה הוא האדון שלהם?"
היא שאלה.
"בהחלט," הוא ענה.