כמה גוף יכול להכיל?
כי לילות של שינה ועירות של סיוטיים ואהבה רועשת לימדוני כי
גופה הלבן, כה קטן, יכול להכיל עולמות שלמים. כאילו יקום בלי
זמן קיים בתוכה בטנה הגועשת.
אנרגיה עצומה נושבת כמו רוח מן הים ואני מנסה לתפוס אותה בתוך
כף ידי. רק לומר לה שאוהב, גם עכשיו כשאיננה.
זוהי השיגרה שלנו.
קמים, מצחצחים שיניים, מתנשקים (אוהבים אבל לא מסריחים את
אומרת), מתלבשים, היא ללימודים -צילום בבצלאל, אני לעבודה -
משרד עורכי דין, אנחנו הפכים.
בדרך כלל אוהבת ללכת ברגל. ירושלים יפה, הרבה דמויות
מעניינות... תמיד יש מה לצלם. היום היה קשה לה לקום, אז הבאתי
לה קפה למיטה, ניסתי לפנק אותה אבל היא קמה נורא עצבנית אז
עזבתי, לא רוצה לריב איתה על הבוקר. בסוף קמה, התלבשה אבל
השעון לא וויתר וההרצאה הראשונה כבר תכף מתחילה. אז היא לקחה
את האוטובוס.
עכשיו היא כבר לא כאן. עצוב לי נורא ואני לא יודע איפה לפרוק
את הבדידות. אני נזכר שדיברנו על המילה יגון. זו מילה שרק לומר
אותה מבטא בתוכו את כל עוצמת הכאב שאפשר לבטא בקול. יש מילים
כאלה, אספנו אותם, כמו "אקו" באנגלית, מרגישים את ההד מתגלגל
בגרון.

בא לי לברוח אליך אהובתי. רוצה לשכב איתך בקור האדמה, לחוש את
לחות האפר, לתת לך ללגום את דמעותיי, לדאוג שלא קר לך בכפות
הרגליים... את שונאת שקר לך ברגליים, אני אחמם אותן בנשיקות.
כואבת לי נורא הבטן. אני לא יודע מה לעשות עכשיו... באמת, אולי
מישהו יציל אותי? לא יודע לאן לברוח, רוצה לטבוע, רוצה למות
איתך.
איך ממשיכים?

הדם שלך נספג בכביש, צילמתי. ידעתי שתרצי מזכרת.