בזמן האחרון כולם בדיכאון: מיה בוכה בלי סיבה, איתן בוכה בגלל
הכדורים נגד דיכאון שהרופא רשם לו (מה שנקרא תופעות לוואי),
ניר בגלל החברה שעוד לא החליטה אם היא באה או הולכת, הדס בגלל
שעוד לא מצאה את האביר על הסוס הלבן (שכחו להגיד לה שהמונח הזה
פאסה?!) ואני... היה לי יום מחורבן, יום מזויין, יום מגעיל,
חבל שלא התחלתי את השבוע מחר. הייתי נשארת במיטה יום שלם, לא
עונה לטלפונים (בייחוד לא של העבודה), מסדרת לי ליד השולחן את
כל המצרכים הנדרשים כולל דיאט קולה לימון ופשוט מנסה לישון.
לישון בלי לחשוב יותר מדי, בלי לנסות להבין את מה שקרה ומה זה
אומר על החיים שלי ואם יהיו לזה השלכות ארוכות טווח.

אם הייתי צריכה להשתין, הייתי מציצה לראות שאין אף אחד בסביבה
- כדי לא להתקל בנמלים וגו'קים בדרך (זה כולל במיוחד את השותף
שלי) ורצה מייד לשירותים. בדרך חזרה הייתי שוקלת אם לוותר ליום
אחד על הגיינה, או בכל זאת לשטוף ידיים (סביר להניח שבסופו של
דבר הייתי שוטפת ידיים, כי אני ר-ק מתנזרת מהעולם ולא
מהפולניות שבי). הייתי חוזרת למיטה, מחפשת את התנוחה שהיתה לי
לפני שהשתן החליט לדגדג לי את השלפוחית (או להוציא אותי
מדעתי), מנסה תנוחה חדשה עם כרית אחת, אח"כ עם שתיים, בסוף
מוציאה את האנחה הכי פולנית שיכולה לצאת לי מהגרון (כזו ששמורה
בדר"כ למריבות עם ההורים או ליום שהוא יציע לי נישואין).

שעייסה (אין לי כח לתרגם תבדקו במילון עברי-גרמני) אפילו לישון
אני לא מצליחה.
ידעתי שזה יום מחורבן, יום מזויין, יום מגעיל ושאסור לי לצאת
מהבית (שלא נדבר על להשתין).