חמש דקות אחרי ששלמה ופרדריק הורידו אותי ליד שער הקיבוץ, שהפך
להיות שער חשמלי מסורג במידה פתולוגית, אני פוסע על השביל הכה
מוכר לאורך שדירת הפיקוסים המאפילה. ריח ירוק של דשא קצור
וממטרות מצקצקות סילוני מים לבנים ומקציפים. אבא צעיר ולא מוכר
חולף על אופניים עם ילד על כסא הכידון. הדשא עדיין פצוע מתעלות
מחלידות ממלחמת ההתשה ואני זוכר ילדים ישנים במקלטים. להקת
זרזירים עצומה טסה לאור השמש המתאדמת לקנן על העצים כשהשמש
יורדת על חרוטי שורת הברושים. כמעט כמו שהיה, אבל לא. איזה
חמצמצות ללא פינה של געגוע. אני לא שייך לכאן, אין מצב.
למה, הרי היה לי כל כך טוב. טוב? מילא. אני נכנס לחדר ילדים
למצוא את הילי. ריק, ריח של שתן וחלב. יוצא החוצה ודמותה המלאה
מדוושת על אופניים מולי, היא עוצרת ומחייכת.
"רפי יחזקאל! מה אתה מסתובב כאן לא קשור?"
"אני קשור למקום" אנחנו צוחקים. אותו טור שיניים פניני ועיניים
מוצללות מזכיר לי ימים רחוקים מאד.
"אתה נראה טוב".
"תודה, השמנתי קצת, לא?"
"כן, אבל עדיין לא הייתי זורקת אותך מהמיטה." צחוקינו, "אתה
יודע שאם יוסי רואה אותנו עכשיו,
אחר כך אני חוטפת על הראש בבית".
"בחייך!"
"אוף, הוא קנאי אש! תגיד, מה שלום ההורים שלך?"
"בסדר, אמא מטפלת באבא במסירות, מצב הרוח שלהם יותר טוב משלי,
בחיי. אני משתדל לכתוב כל יום משהו אבל נורא קשה לי עכשיו,
חשבתי לנסוע לפריז להתאוורר, אבל אני יודע ששם ארגיש יותר
בודד. פה לפחות יש לי את הכמה חברים שלי ואת העברית שנותנים לי
איזה ביטחון בסיסי. אולי אם הייתי נשוי הייתי חושב אחרת."
"אל תחשוב שנישואין זה גן-עדן, האהבה חלום מתוק והנישואין שעון
מעורר. איפה אתה ישן?",
"חברים אוספים אותי מהשער בשש."
"טוב. שיהיו לך חיים יותר קלים, אני מאחלת לך, ותמסור ד"ש חם
להורים שלך בייחוד לאמא, תמסור?"
"כן", רציתי לנשק אותה ולחצנו ידיים. "ביי", אמרנו ביחד.
פניתי לכיוון השער. פנסים כדוריים נדלקו בתוך האי הירוק,
המשחיר, שלא הצלחתי להיות חלק ממנו, על החיים ועל המוות.