כשתבואי נשב, נצחק, נדבר קצת אהבה. אם תרצי אשים תקליט ישן של
מריאן פייתפו'ל - אומרים שהנוסטלגיה מקרבת. והפטיפון הישן שלי
ישמיע את הרעש המכרסם, השקט הזה, שאוכל גם אותי, מבפנים, בערך
מהזמן בו התבגרתי והתחלתי להבין שלעולם לא אמצא את מקומי
בעולם. בחוץ כבר ירד הגשם, וקרצף מהרחוב בצמר פלדה עבה וגס את
צעדי האנשים, שניצלו ודרסו את גופו של רחוב במחשבות רעות,
שאליהם הוא מחייך כמכר ותיק וכל אותה עת נושך שפתיים מצער.
והנה, בעת שהלכתי ללא תוחלת בפנים הבית, באת, פתחת את הדלת
ומבלי לומר מילים מיותרות הנחת בידי את מעיל הפרווה השחור
שמגיע לך עד לקרסוליים, נוטף כולו מים - בהית בי מתנצלת ואמרת
ששכחת את המטרייה באיזו תחנת רכבת ארורה. בזמן שתליתי את המעיל
בסמוך לחלון הפתוח לכדי מחציתו, עבר בי רעד מוזר. את, פיזרת את
שיערך הרטוב והעברת בו אצבעות ידיים ארוכות נושאות ציפורניים
מטופחות בלאק שקוף. כשניגשת לתנור, מנסה להתחמם, מחככת ידיים
בהנאה גלויה מולו ניגשתי לשפות מים בקומקום שיהיה לנו משהו חם
לשתות. את, ששותה פעמיים סוכר בספל התה שלך, חזרת והזכרת לי
זאת, לא בגלל ששכחתי, אלא כיוון שרציתי לשמוע אותך פונה אליי
נפגעת ששתית אצלי אלפי ספלי תה ועדיין אינני זוכר כמה סוכר
לשים לך. חייכתי לעצמי בסיפוק, שהרי אם הדבר מכעיס אותך, ולו
במעט, סימן טוב הוא לכך שאיכפת לך - ממני. המים רתחו להם בקצב
מלנכולי ואת הראת לי את צעדי הסלסה החדשים שלמדת באיזה מועדון,
וסיפרת לי על הבחור היפה, המדהים, שרקד אתך וסחף אותך באקסטזה
למיטה שלו. עוד אמרת לי שאת יודעת שזו טעות ושאין בדרך חיים זו
להוביל אותך לשום מקום אבל מותר לחטוא מעת לעת. בזמן שהלכתי
לבדוק את המים, התקרבת לחלון ומלמלת בינך לבין עצמך כמה יפה
היום כעת משיורד הגשם, אך הלוואי והיו לך מספריים גדולות של
דייגים לקרוע חור בשמיים, כדי שהשמש המסתתרת תוכל לחמם אותך.
כזו את, לעולם לא מרוצה. מזכירה לי את עצמי בימים פחות טובים.
מבלי שהבחנתי יצא שעמדת לידי, וריח הגוף שלך בהה בי בסקרנות
תוך שהוא מרשה לעצמו להתנתק מעט ממך, לשים ידיו על מותניו
ולהביט בשחצנות  מסוימת לתוך עיניי.  התעלמתי ממנו והכעס גרם
לו  להתנדף.

רק אז יכולתי להתרכז ולהבחין מקרוב, בנקודת החן הקטנה ששכבה לה
בנוחות מפתיעה בסמוך לאפך, ותמהתי על עצמי שמעולם לא הבחנתי בה
מלפנים וכעת נדמה שבשלה הפכת אדם אחר. ברגעים ההם היה ריח גופך
הרטוב בכל הבית, עד שחשבתי שאוכל לשתות אותו בלשוני, ונבהלתי
מהרעיון שמא אגמע את כולו ולא יוותר לי דבר משתלכי - עד שסגרתי
את פי בחוזקה ונשמתי בקמצנות דרך אפי. "אתה יודע", אמרת לי
מניחה ידך על כתפי, "הבחור ההוא לא היה כזה נורא, למרות שביקש
ממני ללכת עוד באותו הלילה". ומיד התיישבנו בסמוך לשולחן הצר
שבמטבח ואת סיפרת לי על כל היתר; וביקשתי שנלך לחדר כי התחיל
להיות קר והמים עוד לא רתחו ורק אד אנורקסי עלה מהם. שם, בחדר
שלי, על המיטה, שכבנו, ואת הנחת את ראשך, המלא בשיער מתולתל,
חם ורטוב, על חזי, ונתת לי להעביר בו יד ולספר, ספק לי ספק
לעצמך, על כל האחרים שהיו לך; ורציתי לשמוע, ולא רציתי,
והתכוונתי לעשות משהו, אך פחדתי ואת כמו נימפה, דיברת ודיברת
בשפה של מים שעלו כאדים מפיך לתוך פי. חשבתי על המים בקומקום,
שמא רתחו, ואם כדאי לי בכלל לקום משאת בזרועותיי. סיפורייך היו
מוכרים לי, שהרי בגבולותיהם חייתי ומכוחם יכולתי לנשום את גופך
ומחשבותייך, וכך, למרות שהביאו לי טוב נשאו בכנפיהם אות  מבשר
רעות, שאותו הרחקתי כמו ביד ציד התר אחר ברווזים מאחרי סבכי
קנים צפופים.

הגשם נחלש והתמעט עד לכדי טיפות בודדות שהוזלפו כמו מפיפטה.
מריאן סיימה מזמן לחלוק עמי את הרהוריה, והתקליט התנועע
בעוויתות אחרונות שורט את קירות החדר. מרחוק נשמע בבירור קול
תסיסת המים, ואדים פרצו ומילאו, כמו מעשה פסיפס, את חלונות
המטבח הישן והקטן. בהחלטה של רגע, טחבתי את אפי עמוק לתוך
שיערך ונשמתי במהירות את ריח השמפו שלך, אחר הנחתי את ראשך על
הכר, חלצתי את נעלייך וכיסיתי אותך בשמיכת הפוך הלבנה. ואת,
מתוקה קטנה, השמעת גרגור של הנאה כשהסטתי בעדינות מעט משיערך
שמשוך היה על פנייך, וחיוך קטן של עונג שנמתח לך בזויות הפה,
עשה אותי מאושר עד לב השמיים. כשחזרתי עם התה ובו עלים טריים
של נענע, שמעתי דפיקות על חלוני - ניגשתי, פתחתי אותו ואוויר
אלוהי, צנח חופשית מבתי המרחץ השמימיים הישר לעברי, מסתער עליי
כגלדיאטור בצינתו המחממת.
ומריאן שוב הייתה ברקע, וילדים הלכו ברחוב לעת ערב - משחקים
להם, והתה החם גלש במיומנות של איש שלג במדרונות הגוף, ואני
שבהיתי מהחלון, חשבתי לעצמי באנוכיות טיפוסית - כמה טוב היה לי
לו לפחות היית באה.