הייתי בן עשר ויום כשהרגשתי עצמי בטוח באופן מספק כדי לגשת
אליה, להביט בעינייה ולומר לה שאני אוהב אותה. אני זוכר שהיא
נחנקה קלות ואחר כך בחנה אותי מתחת לאיפור הכבד שמרח את עינייה
הכחולות, הימיות, שנותרו מבולבלות, מסוקרנות, על הגבול הדק
שבין אי שפיות ונורמליות. היו אלה מבטים משתהים שלאחריהם היא
צחקה וצחקה, והוסיפה לצחוק עד שירדו לה דמעות. גם לי ירדו,
בכמויות, אבל לא מכיוון שצחקתי או משהו דומה. משראתה שאני בוכה
התקרבה אליי, כעת פסקה מלצחוק. היה לה מבט עצוב. עצוב, עוד
יותר מזה שהורגלתי לו. היא בקשה לומר לי כל כך הרבה, אני זוכר
היטב את העיניים, אבל משום מה לא יכלה. היו לה עיניים חרישיות,
כמו הים הלובש מראה זכוכית בתום רעידות האדמה הפוקדות אותו.
לבסוף היא התכופפה ונשקה לי על הלחי, לא שוכחת לנגב את כתמי
השפתון האדומים שנותרו דביקים על העור. כולם קראו לה מריה. אך
אף אחד מלבדי לא חשב שהייתה קדושה. אבל מריה שלי, הייתה קדושה.
קדושה כמו השמיים והארץ, כמו הים והחול, כמו הכוכבים בשמיים
ההולכים לאיבוד בשעה שהיום פותח את דלתות הבית ונכנס פנימה
מבלי לבקש רשות. היא מעולם לא דברה הרבה מריה שלי. בעצם, עכשיו
כשאני חושב על כך, שמעתי אותה אומרת מספר מילים בודדות בלבד.
לא שהייתה טיפשה. לא בשום פנים, מריה שלי הייתה חכמה, בדרכה
שלה; ובשעה שהמוני אנשים התרברבו במילים שאת משמעותן לא ידעו,
או שמצאו עצמם נופלים במלכודות השקר שחפרו עבור חבריהם התגלתה
חכמתה עוד יותר. היו אלה שעות הערב המוקדמות שהיטיבו עמה יותר
מכל שעות היום ואפשרו לי לראותה יום אחר יום, מדי חודש בחודשו,
עומדת בפינת הרחוב תחת פנס הגז הישן שכמו ועמד תלוי בזכות ידה
הארוכה של הלבנה. בקרבה למקום בו נהגה לעמוד היה בית קפה קטן
מידות, שהוכנסו אליו כמו באונס, שלושה, לעיתים ארבעה שולחנות,
עד שאדם שעבר במקום יכל להרגיש מחנק. אז נראו מצטופפים שם,
גברברי העיירה, המתפלשת באבק הגוף של יום הנוטה למות. עוד
בשעות המוקדמות של הלילה היה המקום עמוס לעייפה וקולות השירה
והצווחות שבקעו ממנו הביאו לידי נדודי שינה את האנשים שגרו
בקרבת מקום. בזמן זה נהגתי לחמוק מהבית כדי להתקרב למקום
ולהביט מבעד לחרכי תריס  העץ  הונציאני על  העולם  החדש
שהתגלה  לי. "סאליבן השמן" קראו לבית הקפה המקומי הזה.
"סאליבן", מעולם לא הכרתי את הסאליבן הזה, לא כל שכן השמן. אבל
כטבעם של דברים שאין בהם כל היגיון או שלפחות הצטיירו לי
כחסרים אותו, לא הרבתי להרהר בו. בפינות המקום, נתלו עציצים
מוריקים של גלדיולה ריחנית שנסכה רכות מזויפת על פניהם של
האנשים, שפלטו חסרי מנוח קללות מתובלות בשליחות ידיים לעברן של
הנשים הערומות למחצה שסבבו את השולחנות. ומריה, מריה שלי מגיחה
הייתה כמו משום מקום לאחר שנעלמה לי לרגעים ארוכים ועומדת שוב
מתחת לאורו של פנס הרחוב. היה לה שיער ארוך, מתולתל ושופע שחור
שאותו אספה מאחרי גבה בסרט אדום ששוליו פרווה דקה. לפעמים
הגחתי מבין שיחיי ההרדוף הגבוהים, מקום מחבואי, וניגשתי אליה
רק כדי לומר לה שלום. לפרקים חייכה, לעיתים דרשה בתוקף שאעזוב
, ושלא אעז לחזור בשנית. אבל היא ידעה שאשוב ויותר מכך רצתה,
כיוון שהייתה מביטה ללא הרף על שיחיי ההרדוף ובשעה שראתה אותי
מסתתר הייתה צוחקת ומניפה לי יד לשלום. בלילות שהיו קפואים
מתוגה, ראיתי אותה לא פעם מצטנפת בסמוך לפנס, כמו ונבלעת בו,
נעלמת, מטפסת באורו, יונקת את חומו הדלוח. ואז רצתי מהר, מהר
ככל שרק יכולתי הביתה, ומביא לה את השמיכה שלי. היא הייתה
עוטפת בה את גופה הצנום למספר רגעים שלאחריהם החזירה לי אותה,
מותירה בה את ריח גופה שהיה עוטף אותי כל אותו הלילה, ומחצית
מהיום שלאחריו. למריה היו מגפיים שחורים, ארוכים, ובעלי עקב
גבוה. מגפיים שהגיעו עד לברכיים ונסגרו באבזמים של כסף. שלושה
אני חושב. הרבה מעל למגפיים הייתה פיסת בד אדומה שארבעה
כפתורים נראו מצידה האחד ופס כחול דק בודד מעברה האחר. את פלג
גופה העליון והלבן, עיטרה חולצה דקיקה, שיותר משהסתירה התאמצה
לחשוף זוג גבעות לבנות שפסגותיהן קפאו מקור, עד שהפכו והיו
לאדומות בדומה לפיסת הבד שהשליכה על מותניה. בתחילה, רק
הסתכלתי, אך עם הזמן גברה בי הסקרנות עד שבקשתי ממריה לגעת
בהם. מפעם לפעם הייתה מסמנת לי לעזוב כדי שנוכל להיפגש כעבור
רגעים קצרים של נצח בסמוך לסלעי הבזלת הענקיים של הים. ושם,
הייתה מתירה את הכפתור הבודד שכיסה שתי פיסות אלו של בד ומניחה
לי למשש בידיי שלי את מה שהצטייר בעיניי כתכלית הבריאה.
כשגדלתי והפכתי לגבר כבין שתיים עשרה לערך, לקחה אותי אל החוף,
שם ביינות לסלעים העצומים הייתה מערה קטנה ובה קונכיות זעירות
שאליהן תפרה חולצות קטנות, מכנסיים, כובעי ברט, חולצות
מפוספסות. "זה הבית שלי ואלו ילדיי" לחשה לי, כדי שאיש לא
ישמע, "עכשיו הוא  גם שלך". יותר מכך לא  אמרה. יותר מכך  לא
היה חשוב שאחרי ככלות הכל, עם כמה מהאנשים אתה זוכה לחלוק את
הדבר היקר להם מכל.  היינו נפגשים שם כדי לדבר אל הים בשפתו,
בדומיה שהיא כל כך אהבה, עד שלפעמים לא ידעתי מי היא מי.
השתיקות היו ארוכות, נעלמות לתוך הלילה. אני זוכר, שבתחילה,
הייתה השתיקה קשה, לא מכיוון שלא רציתי אלא שפשוט ולא יכולתי.
היא הרגיעה אותי שוב ושוב, וביקשה שלא אחשוש מהשקט או מקצף
הגלים שטיפס בסבלנות של סרטן על הסלעים שרעדו מקור. "השקט הוא
שלך לא פחות משהוא שלי" היא אמרה. "תקשיב לו" היא בקשה, "הוא
ייקח אתך למקומות שאליהם תמיד רצית להגיע, מקומות שבחלומות,
כאלה שאין די כסף להגיע אליהם. הוא, ייקח אותך לשם בחינם" היא
הבטיחה. מריה של הים יכולה הייתה להפליג ככה שעות וימים לתוכו,
לעשות בו כבשלה, להתמזג ואחר להתנתק מתוך בחירה, מתוך מודעות.
אבל אני לא רציתי את הדומיה, רציתי אותם. הייתי מוכן בטיפשותי
לוותר על הכל, על החלומות והנסיעה לארצות רחוקות, על הגילוי
שבשתיקה ועל המסתורין שבדומיה. על הכל, רק כדי לגעת בהם.
לפעמים, כשהייתה מתייאשת, נתנה לי ללקק לה אותם ולנשוך קלות את
הבליטה הקטנטנה שהתנפחה לממדים מדאיגים בשעה שעשיתי כן. אך
יותר מכל אהבתי להחליק את לשוני בערוץ העמוק שחצב לו את דרכו
בניהם, לא מודע לעוצמתו, גולש בפשטות, מתנקז  למקווה המים החרב
המצוי בטבורה של מריה; וכך מריה בדומיה ואני בגניחותיי. מריה
של הים ואני של הרי הגעש המתפרצים. היא תמיד הפסיקה אותי,
אפילו בכוח, בדיוק כשהיה לי חשק לעוד, למרות שניסתה להסביר לי
חזור והסבר שעלי לשלוט בזה קודם שהדבר ישלוט בי. לכך לא הסכמתי
בשום אופן, ההימנעות נראתה לי מיותרת, עוד יותר מכך מענה -
שהרי אם הדבר ניתן וברוחב לב, מדוע לא לנצלו? אבל מריה בשלה,
קובעת ומיישמת. גם בית דין גבוה לערעורים לא יכול  להושיע אותי
מפסיקותיה. וככל שאסרה עליי רציתי יותר, ככל שהקשתה והחמירה
התאוויתי לה עד לכדי שיגעון. עד שמצאתי עצמי שועט מחוץ לעיר,
בין השדות הקמלים מיובש של קיץ, משליך אבנים על חיות  השדה
ועוקר בזעם שתילים רכים שרק בקעו כמו מקליפת ביצה קשה. כשחזרתי
ממסעות הנדודים הרווים אכזבה עצמית קשה, יכולתי לראות אותה
פורשת עם מישהו לאחת מפינות הבניין או מתרחקת לתוך הלילה שמפיו
פרצו קולות של ים הנועץ מלתעותיו בסלעים, מחזר אחר החוף.
לעיתים עקבתי אחריה ובאפילת המקום ההוא  נשמעו גניחות ואנקות
של איש המתייסר בכאבים שגופו אינו יכול לעמוד בהם. פעמים,
הייתי משוכנע כי האיש ההוא נותר לבד וכי מריה כבר מזמן נעלמה
לה עמוק בים, מתנפצת  כמוהו על הסלעים.


לבסוף, תמיד חזרה הדומיה שלה והייתה כולה  שם, עד שדומה ולא
היה לרגעים דבר מלבדה. באותה העת, אני נשבע, יכולתי לשמוע את
הדומיה שלה זועקת ובכוחה כי רב, הייתה מעלה ממצולות הים הרים
של חול, אלמוגים וחיית הים מול פני הלבנה שהתעטפה בצעיף משי
שחור;  והכל היה טובע בכל, מחפש גלגל הצלה שירד מהשמיים. ומריה
בשלה, מביטה בזעם על המים הגועשים המייחלים לבוא הדומיה, שכה
חסרה להם, משעזבה. כשהיה ההוא מסיים בזעקה שפילחה את הלילה,
היה ממלמל מספר מילים, משאיר נייר קטן, מקופל, וחומק לתוך
החשיכה המצטמקת שנסוגה מפניו. שהרי לקח הכל ולא הותיר דבר פרט
לנייר בלתי מחייב; לפתע היו המים נרגעים בבת  אחת, הלבנה מסירה
הייתה את כסותה ומאירה בכל כוחה על האפרודיטי הקטנה שנולדה
מקצף הגלים שבאו אל החוף. והזמן חלף, עבר, עד שהימים והלילות
הפכו אחד ועימם גם עונות השנה, שזחלו להן מתחת לשטיח החדר
ונספגו ברצפת השיש הבהירה. אבל, למריה שלי, כבר לא היה אכפת,
הרי היה לה את הים ואולי גם קצת אותי.
זה קרה כשהים החל לשתות את השמש, תחילה בלגימות קטנות של תינוק
בן יומו, אחר בשקיקה של אדם שאבד דרכו בסופות החול של סיני. אז
ראיתי אותה בשמלה לבנה, ארוכה, ששוליה רקומים זהב. היא הלכה על
המים, לאט, בדומיה שלה שנראתה פותחת דלתות, מפנה לה מקום של
כבוד. ומריה הולכת והולכת, דועכת לי לתוך הים. ואני צועק לה
"מריה, לאן את הולכת, לאן את הולכת מריה?". משנעצרה, הפנתה
אליי את ראשה וסימנה לי לבוא אליה. "אני לא יכול" צעקתי לה
מאמץ את מיתרי קולי עד מוות. "אני לא יכול ללכת על המים מריה,
מה את לא רואה?". היא התקרבה אליי, הניחה את אצבעה על פי ואמרה
לי, "רק בדומיה"; לאחר מכן אחזה בידי והחלה הולכת על פני המים.
באור ראשון של בוקר העירו אותי וסיפרו כי ראו אותה נישאת על
גבי גלי הים. כשהגעתי למקום אחוז טירוף, חולשה וריקנות, עמדו
כבר מספר סקרנים מסביבה. בוחנים אותה מקרוב. "אישה יפה הייתה"
ציינו בהערכה הגברים הזרים. "רזה מדי" רטנו הנשים הזרות.
הדומיה, ישובה הייתה בסמוך למריה, וכשהגעתי בצעדים כושלים היא
הזדקפה וביקשה כי אקח את מריה ; מיד נשאתי את מריה בשתי ידיי
והלכנו למקום של מריה ושלי. שם בין הקונכיות והצדפים הנחתי
אותה, יישרתי את שמלתה הלבנה ששוליה רקומים זהב והסרתי מיני
אצות שהסתבכו בשערה. "אסור היה לי לעזוב אותך כך" אמרתי
כשליטפתי את פניה. "אסור היה לי לתת לך ללכת על המים הקרים,
לבדך,  הכל כדי להוכיח לעולם וגם לי שאפשר גם אחרת. עכשיו, אני
יודע שאפשר גם אחרת אבל אין לי אותך מריה, אז לאחרת אין כל
משמעות, את מבינה מריה, אין כל משמעות" אמרתי, כמעט בלחישה.
אבל מריה כבר הלכה לה אל הים, פוסעת בין גלים ושיערה לוחש
סודות לרוח. כזו היא מריה. מריה שלי.
בלילה, כשישנתי, התכרבלה הדומיה עמי בתוך שמיכת הצמר הישנה.
היא נשמה כמו מריה, אפילו הריחה כמוה וכמותה עזרה לי ללכת על
המים.
לבדי.