"קדימה, אל הדרך," זעקתי בכל כוח, ורוח המרחבים הקפואה החלה
להכות ללא רחם בגופי הקטן ובפניי, חודרת בין קפלי בגדיי
הממורטים ומשלחת כפור בעורקיי. זה מכבר פצעו מושכות העור הגסות
את עור ידיי המתפורר, שלעולם אינו מצליח לרפא עצמו וכבר נעשה
קרעים קרעים. גופי רכון כולו עד כדי כריעה על ארגז העץ הרטוב,
מקום מושבי בכרכרה הישנה שיצוליה סדוקים, חורקים ומאיימים
להתבקע. את מגבעתי השחורה הידקתי לראשי רגע קודם שיצאתי לדרך.
מזל שכך, אחרת ודאי הייתה אובדת לי בסבך השיחים הגבוהים שכיסו
את צידי השביל. היער נושך לקראתי ודמויות רפאים חמקו מתוכו
בשעה שגערתי וצלפתי בשוטים על סוסי המזדקן. "אין ממה לפחד,"
מלמלתי לעצמי. יתרה מכך, אין די זמן, אין די זמן. קצף נמלט
מפיה של בהמתי הטובה, הסרה למשמעתי ביום ובליל מוותרת על כל
סיכוי לאושר. די לה באבוס שאני מאכילה, שגם הוא לא מהמובחרים,
ובמעט מים וששה היא למלא את יעודה. בהמה טיפשה. לאחרונה הפכתי
ער לעובדה שלא נותרה חזקה כלפנים וגם רוחה לא נשארה איתנה.
ברייה עלובה ואהובה. די, אין זמן למחשבות, עלי לחדול מכך. הדרך
ארוכה והקור האיום, הכובש לו נחלה בכפות רגליי, זומם לנגוס
באצבעותיי. קול מקל העץ במושבי ואדוני, היושב בכרכרה, זועם
ועולב בי. "עד מתי נאחר," הוא שואג, "עד מתי לא תעמוד בלוחות
הזמנים שקבעתי, שהרי אנשים ממתינים לי ויש חובות שעלי להסדיר
ודברים שעלי להביא לידי סיום." אנוכי, מקמץ אגרופיי הקפואים,
מסיר שכבת שלג דקה מעיניי וזועק אליו כנגד הרוח הסוערת "מיד,
אדוני. אנו נגיע מיד, אל חשש. סוסי זקן אך רוחו צעירה, וגם
אנוכי צעיר וגופי איתן. אל חשש, אדוני. אל חשש. נגיע במועד."
כואב לי לצלוף בו וכל חבורה בעורו קורעת בי קריעה אך עלינו
למהר. אל לנו להכעיס את האדון, שהרי בו תלויים חיינו. אחח, עד
כמה מקרטעת היא הכרכרה הישנה. גופי המתפוקק למד זה מכבר את
תנועותיה וכרקדן מובל הוא נע בין זרועותיה. הלוואי והיה
ביכולתי לתקנה. הייתי מחזק את יצוליה וחישוריה, תופר את בדיה
המתפוררים, זורה פרחים בין כתליה ומרפד את מושבו של האדון, כך
שאולי והנוחיות המופרזת תקהה מעט מכעסו.


אלוהיי, דברים רבים כל כך יש לעשות וזמן כה מועט. "הלאה, אל
הדרך," אני שואג, דורס את היער השחור מאחרי ואנחת רווחה נפלטת
מגרוני. "הכל עבר בשלום הליל," אני אומר לבהמתי כמעט בלחישה,
וזו שומעת ומנידה ראשה לאות הן. בהמה חכמה. משמאלי אני מבחין
במגדלור הישן ובו אור דולק ואני יודע כי מהמורות הדרך הקרבה
יכעיסו את אדוני ולפיכך מצווה בקול נמוך על בהמתי להאט
מדהירתה. זו צונפת קמעא ובעיניים מביעות תודה מרפה אט-אט
מדהירתה המטורפת. אלי, האדון זועם. אות לכך הן חבטות כף ידו
בדלת הכרכרה. "לעולם לא נגיע," עולה טרונייתו, תחילה כגרגור
סערה בלב ים ואחר כהתפרצות גועשת כשל חיה מורעבת. "אנו כבר
באיחור, האם שמת לבך לכך?" הוא שואל וקובע בזעם ואנוכי צועק
בבחילה "אדוני, מהמורות - הכרכרה - גופך - לא טוב שנמשיך
בדהירה." הוא רוטן אחר ממלמל "הזמן, הזמן," ואנוכי מיטיב את
מגבעתי.
פיסות-פיסות נעקרות לוחיות העץ מהכרכרה ואני מתחנן לבהמתי
"הביטי היטב אל הדרך, ברחי מהמהמורות שאם לא, האדון יכעס ואזי
אבוס לא יהא לך."
"אינני זקוקה לאבוסו העלוב," היא רוטנת ואנוכי מבין לליבה,
שהרי חייה אינם חיים. לעולם אין בהם מהמנוחה, אלא רק טרדות
ודאגות החומר, שאינן מותירות בידיה זמן מספק להרהר בדבר מה
אחר. חיים של בהמה. מהמורות הדרך קרבות לקצן ואנוכי מייחל
לסיומן כך לילה אחר לילה. זיעה קרה שוטפת את רקותיי. רק שלא
יכעס האדון, מתרוצצות המחשבות בטירוף בראשי. רק שלא יגבר בו
הזעם. היכן אימי שתנגב את מצחי ותתפור מחלצות גופי המותירות
לרוחות החורף להתעמר בי? היכן אימי שתנשקני ותאמר מילה טובה
בטרם תשכיבני לישון? אלי, עלינו לצלוח את המהמורות ויהי מה
ואחר לדהור בכל כוחנו, שלי ושל בהמתי, עמוק לתוך הלילה, לחצות
שדות, הרים ועמק, רחוק אל המקום בו אדוני רוצה להגיע. המהמורות
הנה חלפו נותרו מאחור וכבר מקדמות את פני רוחות הסערה ושוב
גולת האבן חובטת במושבי. אינני מחכה עוד, אני משליך עצמי אחוז
טירוף על גבה של בהמתי, אוחז בצווארה ובשערות ראשה, זועק באימה
לתוך אוזניה "הלאה, אל הדרך," ודמעות של כפור עולות בעיניי
מטשטשות ראייתי. בהמתי בצר לה שואגת כמותי "הלאה, אל הדרך,"
ופרסותיה רועמות בקרקע, מזעזעות ודורסות בזעם את השלג הנערם,
הנחבט כסופה לכל עבר. אני מעביר ידיי על עינייה ומסיר את הכפור
שתפס לו אחיזה, ואנחת רווחה נפלטת מפיה המבעבע רוק וקצף לבן
המתערבב בשלג הניתך ממעל. "הנה, אדוני, הגענו. הרי לך הבית,
הבית שרצית, אדוני," אני מתנשף ודם.



קולח מידיי, ניגר על פני צווארה של בהמתי, מרטיב את הרתמות
והאוכף, נוטף על השלג הצחור ואז קורס על גוף בהמתי והלמות לבי
חוברות לשלה ואנו כאחד.
אך האדון אינו יוצא את הכרכרה. שמא נרדם? שמא קרה לו דבר מה?
חסר אונים אני מניח ידיי על צווארה של בהמתי ומנסה לרדת מעליה.
ידיי כואבות, שסועות לגזרים ממשיכת המושכות, ורגליי נושאות אך
בקושי את גופי הצנום. אני קרב בצעדים קטנים וכושלים לדלת
הכרכרה. "איה אדוני?" אני ממלמל. "איה אדוני?" אני צועק, אך
צעקתי בחשכה אובדת. בלית ברירה אני אוחז בידית הדלת ופותח אותה
לרווחה. הנה, אדוני איננו. כפי הנראה יצא מזה זמן רב בעת ששרוי
הייתי בעלפון על גב בהמתי. "ניחא," אמרתי לעצמי, סוגר את דלת
הכרכרה ומטפס בכוחות אחרונים למקום מושבי. אך בהמתי רעבה
ומבקשת בלחישה את אבוסה. לא מרגישה היא בנוח לבקש את שמגיע לה
בזכות. מרחמת עליי, האומללה. ברייה נאמנה. אני יורד, פורק
מחלקה האחורי של מרכבתי מעט מאבוסה ומאכילה מכף ידי. מים תקבל
כל צורכה מהשלג המצוי תחתיה וכבר נשמעות דפיקות מוט הברזל,
חובטות בגופי להזדרז. אבוי לי, לא הבחנתי שאדוני חזר. אני
מתקין את המושכות וקודם שעולה על מושבי אני רץ במהירות לעבר
שלולית המים הסמוכה למרכבתי כדי לשטוף פני וידיי, שהרי יום חדש
מפציע. עד כמה זקנתי. שערותיי אפורות וזקני לבן. מעיניי ניטל
הברק וקמטים נטפו אותן מסביב. שוב חבטות, כמו זרם חשמל בגופי,
זינקתי באחת על מושבי מצווה על בהמתי "הלאה, אל הדרך."
בחלוף הזמן עייפתי, חלש אף מכדי לגעור בבהמתי הלאה, אל הדרך,
כיוון שידענו סופית, אני ועוד יותר בהמתי החכמה ממני, כי הדרך
אינה אוזלת, אך אנו אוזלים ועוד איך אוזלים. נדמה היה לי כי
חבטת מוט הברזל שככה גם היא בדומה לזעמי, שעזב כדרך דבר שאין
בו תועלת אמיתית. כאשר דרשתי מבהמתי שתעצור בשל הייסורים
שתקפוני, מצאתי שאינה בין החיים וכי שרועה הייתה בצד הדרך
והרסן בפיה. גופה התנפח, העלה צחנה ובחלקים אף נבקעו בקיעים,
נפערו פרצות, אבריה הפנימיים גלשו החוצה במורד השעיר של ירכייה
ותולעים לבנות נראו ונשמעו מלחכות את הבשר, מלקקות בהנאה
שפתיים מוצפות דם, משחיזות שיניהן בעוד נתח מעלה ריקבון. את
הרסן, עלי לשחרר את הרסן למרות הצחנה הנוראית, על אף הכאב
שבקרבי. כה רע טיפלתי בך, עלתה הקביעה מתוכי, ואת גמלת לי רק
טובה. אפילו במותך הותרתי אותך לבד. חמת זעם עלתה בי כשקרבתי
וראיתי את עינייה הטובות מביטות בי באושר, חפות מכניעה, מרצון
לספק את צרכיי או את צרכי האדון, מאושרות עד כדי שיגעון
מהחירות שנתנה להן, מסיומו של המרדף.
לקחתי אבן גדולה ועמדתי לעשות שפטים באדון. "צא החוצה," זעקתי
ביתרת כוחותיי, "החוצה אל הדרך וראה מה עשית לבהמתי." קול לא
נשמע זולת צווחת הנשר החג ממעל זומם לקרוע נתחים מבשרי. "טורף
נבלות, הסתלק מכאן," זעקתי ולא ידעתי אם נתכוונתי לו או שמא
לאדון. אך האדון אינו משיב. לו לפחות היה גוער. ברגליים
מתנדנדות הגעתי לדלת ומשכתי בפחד בידית המתפוררת. אחח, לו רק
היה כאן אבי, וודאי היה מתקן אותה ואת יצוליה המתבקעים כהרף
עין, שהרי הכל הוא כהרף עין עבורו ובעבורי הכל נמשך לאין סוף.
אך במרכבה אין דבר, לא אדון, לא מוט של עץ, אבן או ברזל, גם לא
ריח של אדון, אף לא תיק נוסעים - דבר לא נמצא. האם עזב אותי
אדוני? האם פנה למצוא לו רכב אחר, טוב ממני, מסור ונאמן ממני?
אפס, לא ימצא כזה גם אם יהפוך עולם ומלואו.
אולי, התגנבה לראשי מחשבה ארורה, רק אולי, לא היה שם האדון
מעולם.