רחש. זמזום. קולות עמומים של סערה שכבר לא פוסקים מספר שעות.
אני יושב בשורה האחרונה, עמוק עמוק בתוך עצמי. משתדל לחלום בלי
לעצום עיניים ונהנה להתרפק בתוך הריפוד האדום הזה שגורם לי
להרגיש איפשהו בין מיטה לבריכה.
אני חושב על כל הדמויות שמתרוצצות עכשיו בחוץ בין הטיפות
ובתוכן. אבא מפוזר עם ילדה קטנה בבגדי בלט, בדרך חזרה הביתה
מהשיעור הראשון שלה, ולא ברור מי נרטב יותר - הקטנטונת שמרחפת
וצוחקת לה בין הטיפות או המבוגר שחוצב דרכו, דרכן. יש גם בחור
ובחורה, יושבים בתחנת אוטובוס באמצע הרחוב, והכל שקט. אפשר
לחשוב שלולא הגשם, הדממה הייתה צורמת גם לחרשים. הם יושבים
ביחד, מביטים זה בזו, מרגישים את הטיפות מתנפצות על גג התחנה
וזולגות על הלחי, ורק כאילו יבשים. החורף מיטיב עם אלו
האוהבים, הוא מחבק אותם ברוחותיו, מחמם אותם בין השמיכות
ומייבש אותם תחת גגות הבתים.

אך לא רק זוגות אלו בדעתי, אלא גם אותם מסכנים שנקלעו
בעוונותיהם לחסדי שמים. אישה בשנות השלושים, שיער אדום, עיניים
ירוקות, מצח גבוה ושפתיים מלאות. חזה בינוני, בטן שטוחה וגב
מחוטב. רגליים ארוכות, ירכיים צרות ושוקיים חשופות. יש לה את
כל אלו אבל אין לה מטרייה. היא רצה וכושלת בין השלוליות.
העיניים סמויות מאחורי מסך השיער המרצד על פניה. אי אפשר לדעת
להיכן פניה מועדות, אבל אפשר לראות בתנועות גופה ובזווית ראשה
מאין באה. ביום רגיל אילו הייתה עוברת כאן באותה השעה, לבטח
הייתה מסובבת אחריה ראשים רבים. אך כעת, כאילו לא נמצאת שם
באמת.

שוב,
רחש. זמזום. וקולות עמומים של סערה.
בתחילה, הייתה זאת קרן אור דקה שבקעה מחריץ מהסס שנפער בין
הדלת לקיר. את הנעשה לא היה אפשר להשיב וכשהדלת נפתחה לרווחה
אישוני היושבים התכווצו עד לכדי גרגר חול, וכל שניתן היה לראות
זו צללית חשוכה של דמות אפלולית. באותו הרגע הרגשתי כאילו
נתפסו כל חלקי גופי בחוט שקוף-דק ונמשכו כלפי מעלה. רק לאחר
שהדלת נסגרה ואישוני היושבים חזרו לגודלם המקורי יכולתי להבחין
בה. מייד זיהיתי אותה - זאת את. את שגורמת לכל איבר בגופי
לרטוט ומניעה את שרירי עפעפיי כדי שאוכל לפקוח אותם בכל בוקר.
לאחר נצח או מספר רגעים וחיוך ספק מתנצל ספק מבוהל ומתחרט
הסתובבת לאחור ויצאת ממני. בראשי, אני קם ורץ אל מחוץ לדלת, אך
היא איננה נפתחת, רק קולות עמומים של סערה וצעדים מתרחקים.
אני שוקע בתוך הדמעות שלי ויודע שבלעדייך לא אהיה אותו הדבר.
ואז, אני נרדם.