"חייבת להיות דרך לצאת מכאן" אמר הג'וקר לדבורה.
"אולי, אבל אנחנו פה מספיק לדעת שאין ברירה",
ענתה לו הדבורה.
הם ישבו שם, אחד בעובי של קלף והשניה עם קוץ בין הרגליים.
בשתיים עשרה בדיוק צלצל השעון - כבר צהריים.
הם ישבו שם בשניים מחכים לדבר מה שיצילם מנקישות השיניים.
בינתיים הדבורה את הרובה טענה והג'וקר בחיוכו הזדוני הבין
כי הגיע הזמן להביט דרך הכוונת, לדאוג בעצמו לעצמו, לצאת
מהלברינט
הג'וקר נעמד וחל מהלך בין הקירות כשהירייה נשמעה
וזמזום הדבורה יותר לא נשמע.
"כשאבוד אז אבוד", אמר הג'וקר כאילו לאוויר,
בחיוכו הזדוני הביט קדימה, זורח כמעט מאיר.
"אז הסברתי לה את תיאוריית הסיכויים".
"לא ידעתי", וחיוכו כמעט גדל, " שהיא תבחר לקחת חיים.
לי אין אחריות על אותם יצורים מסכנים וחסרי משמעות.
קצת בודד לי עכשיו. יכו להיות שעשיתי טעות?"
צחוקו מתגלגל בהמשך המבוך וזמזום קל החל מהלך בעיקבותו,
והנה כאילו קרה כך קודם לכן, מתחילים לדבר, להבין מה קורה,
כך חוזרים על התרגיל, דבורה אחרת ואותו הג'וקר.




                                               מוקדש באהבה
רבה לחן.