התיישבתי על  המיטה, ונאנחתי.
כבר אחת בלילה ורק עכשיו הגעתי הביתה. הוצאתי סיגריה והדלקתי
אותה.
נעמדתי בחלון, מסתכל החוצה. הכל היה חשוך, כנראה שהתאורה ברחוב
שוב התקלקלה.
פה ושם יכולתי לראות אורות דלוקים בבנין ממול.
ממקומי הרם בקומה רביעית הרגשתי שאני יכול להשתמש בעולם
כבמאפרה הפרטית שלי, וכך עשיתי.

התחלתי לחשוב על כל מה שעבר עלי היום, אחר כך עברתי למצב
בשטחים, ולבסוף למהות החיים.
כך כמו שאני מהרהר לי בעניני פילוסופיה עמוקים, פתאום, ללא כל
התראה, ראיתי את האור.

האור נדלק בבנין ממול, גם בקומה רביעית, בדיוק מולי.
דמותו של אדם נעמדה בחלון, ואז נדלק עוד אור קטן.
בהתחלה הוא קצת ריצד, ואז הפך להיות אדום קטן ויפה.
אחרי הסתכלות קצת יותר מעמיקה הגעתי למסקנה הפשוטה, ששם מולי,
בחלון ממול, עומד לו איש, וכמוני, באחת בלילה אין לו שום דבר
יותר טוב לעשות, מאשר לעמוד בחלון, ולעשן.

הרמתי את ידי, כאילו לשלום. לרגע שאלתי את עצמי אם הוא שם לב
אלי, אבל התשובה באה מיד.
הוא הניף את ידו לשלום גם כן.
וכך הכרתי את האיש בחלון ממול.

באותו הערב שבו הכרנו לא דיברנו כמעט. בעצם אני לא חושב
שהתקשורת ביננו כללה יותר מנפנוף היד שהחלפנו בהיכרות,
והניפנוף לשלום כאשר גמרנו לעשן והלכנו איש איש לדרכו.
אך אני הרגשתי שיש משהו יותר עמוק בנפנוף מאשר נראה לעין.

כמה ימים לאחר מכן שוב חזרתי מאוחר, ושוב לא מצא מוחי העייף
שום דבר יותר טוב לעשות מאשר לעמוד בחלון, ולעשן. ניגשתי אל
החלון ולהפתעתי הרבה ראיתי את האיש שבחלון ממול עומד שם ומחקה
לי.
אני לא יודע למה כל כך שמחתי לראות אותו, הרי לעולם לא החלפנו
מילה ואין אני יודע אפילו את שמו, אך הייתי שמח, ונופפתי איליו
גם אני בשמחה.
הוא כמובן נופף חזרה והדליק סיגריה.
הוא לא התחיל לעשן עד שאני הגעתי... רשמתי לעצמי.
גם אני הדלקתי סיגריה.
כך היינו עומדים לנו בחלון מידי כמה ימים ומעשנים, כל אחד
מתבונן בתנועותיו של השני, צופה אותן. ממיקומה של הנקודה
האדומה המרוחקת יכולתי לדעת אם הוא מאפר, לוקח שאכטה, או סתם
עומד שם ומתבונן בי. כך למדנו להכיר אחד את השני, דבר שתרם מאד
לתקשורת ביננו.

התקשורת לא הייתה רגילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. כי לצעוק
מבניין לבניין באחת בלילה זה לא בדיוק שיא ההתחשבות בזולת, חוץ
מזה שכך כל העולם יוכל להקשיב לנו.
לא. אנחנו מצאנו דרך הרבה יותר טובה לתקשר - דיבור. ולא עם הפה
ומייתרי הקול, אלא עם המחשבה.

כל פעם הייתי מספר לו מה שעבר עלי, ולא באותו היום, אלא בחיים
בכלל, כדי שיוכל להכיר אותי.
וכך עשה גם הוא, סיפר לי על אישתו, על הבת שלו, על המגורים
בקיבוץ, וחוויות ככלל.
ואחרי שכבר הכרנו את סיפור חייו אחד של השני (מה שלא לקח הרבה
זמן כי תקשורת כזאתי הרבה יותר מהירה מדיבור), אני הייתי מספר
לו מה קורה ביני ובין חברה שלי, והוא היה מספר לי על אישתו
והעבודה.

אחרי זמן מה כבר הכרנו כל כך טוב שמיד כשהיינו נפגשים, כל אחד
בחלונו שבקומה הרביעית, כבר היינו יודעים מה עבר אחד על השני,
פשוט מלראות אחד את השני.
אז במקום לספר מה היה, היינו דנים בפילוסופיה, במהות החיים,
במשמעות הקיום, בקיומה של האהבה, בחשיבות האמון וההקרבה.
היינו דנים בהתפתחות הרוחנית של הגזע האנושי, ומתי כולם כבר
יוכלו לדבר אחד עם השני בצורה שלנו, והרגשנו עצובים בשביל
כולם. אני בסתר שמחתי שלנו יש את זה והייתי גאה בזה, אבל לא
אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר והרבה סיגריות נכבו על קיר הבנינים, ואז יום אחד
כשעברתי בחניה של הבנין, ולפתע מישהו קרא לי מהחניה של הבנין
ממול, לא זיהיתי אותו.
"מה קורה? הכל בסדר?" הוא שאל אותי, ופתאום הבנתי. "נו?, אתה
בא לאכול שניצלים? אה? בוא אני אזמין אותך לארוחת ערב,
יאללה!", 'זה האיש מהחלון ממול!' חשבתי לעצמי, 'אבל איך זה
יכול להיות? זה לא הקול שלו כשהוא מדבר איתי בלילה... הוא לא
מדבר ככה בכלל... זה לא הוא!', אז הבנתי שהאיש מהחלון ממול
כנראה הוחלף עם האיש הזה שכרגע גר בבנין מולי, כנראה הם פחדו
שהיכולות שלנו, והמודעות שלנו, יגיעו לעוד אנשים, בכל מקרה זה
כבר לא היה הוא, יכולתי לראות מהדרך שבא הוא לקח את השאכטות
האלה, ראיתי עליו שהוא מנסה להדמות לאיש מהחלון ממול, מנסה
להתחקות על תנועותיו.

מאז כבר לא עמדתי ועישנתי איתו, וכשפגשתי אותו בכניסה לבנין
התעלמתי ממנו.
אחרי כמה ימים כמה שכנים שמעו על זה ואמרו לי שזה לא יפה שאני
מתעלם ממנו, ושזה לא בסדר.
איך הם היו מגיבים אם הייתי מספר להם שהנוכל הזה שגר בבית שלו
הוא בכלל לא השכן מהבניין ממול, אלא כפיל מרושע?
הסתכלתי על כולם, וגעתי למסקנה שבעצם כשאני חושב על זה הם כולם
נראים לי קצת מנסים יותר מידי להיות עצמם, כולם לבשו אנשים
אחרים כמסכות...

כל האנשים פה מזויפים והם עוד חושבים שאני מוזר...