"אתה יכול להסתכל עליהן. באמת. זה בסדר."
"עזבי אותי, אני לא רוצה לראות אותן!"
הן התחילו לגרד לי. כאילו, מ-מ-ש לגרד.
לפעמים אני אוהבת להסתכל עליהן. להיזכר.
לעבור עליהן בעדינות. להיזכר.
לגרד אותן. להיזכר.
לחייך. חיוך עצוב.
אבל את אלו, ספציפית, אני לא יכולה לגרד. הן יתחילו שוב,
ואנחנו באמצע מסעדה. כמה מביך.
"אז... אממ... למה עשית את זה?"
"עשיתי מה?"
"נו, את יודעת..."
"אין לי שמץ"
"נו, וירה, די!"
"אין לך את הביצים אפילו להסתכל עליהן, נראה לך שתוכל להתמודד
עם הסיבה?!"
הוא בא לומר משהו. שתק. נראה לי שהוא יודע שצדקתי.
"את יודעת, נמאס לי שאת חושבת שאני מטומטם ולא מבין שום דבר!"
מעולם לא אמרתי שהוא מטומטם. למעשה, הוא אחד האנשים היותר
חכמים שאני מכירה. לא נראה לי שהוא אי פעם יבין את זה. מה שכן,
אני יודעת שהוא יבין את הסיבה, לכן אני לא רוצה לספר לו. הוא
ידאג לי יותר מדי, כהרגלו, וסתם ייכנס לדיכאון. חשבתי שכל
הרעיון במערכות יחסים הוא לעשות טוב ולשמח אחד את השני. חומר
למחשבה.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?"
הוא שוב שתק.
"יניב?"
"מה?"
"אתה יודע שאני אוהבת אותך... נכון?"
הוא לא ענה. אלוהים ישמור, איך הוא לא יודע כמה אני אוהבת
אותו?! התחלתי להישנק והעיניים שלי נהיו "נוצצות" (כפי שעומר
היה אומר), מה שמעיד על כך שאני עוד שנייה בוכה. ועוד באמצע
מסעדה! כמה מביך.
"אם אתה באמת לא יודע כמה אני אוהבת אותך, אני מציעה שניפרד
כאן ועכשיו"
"לא, די, אני יודע שאת אוהבת אותי" הוא אמר מתוך בלית ברירה.
די, אני לא יכולה יותר.

"אתה יכול להסתכל עליהן. באמת. זה בסדר", היה אחד הדברים
האחרונים שהיא אמרה. לא רציתי להסתכל עליהן, והיא התעקשה.
ידעתי שאם אני אסתכל עליהן, אתחיל לבכות... שוב.
נראה לי שגירד לה. למעשה, אני בטוח בכך. אני מכיר אותה כל כך
טוב שאני יודע מתי מגרד לה.
היא שאלה אותי אם אני יודע שהיא אוהבת אותי ולא יכולתי לומר
שכן. איך היא יכולה לומר את זה אחרי שהיא גורמת לי לכל כך הרבה
כאב?!
מעולם לא התכוונתי להכאיב לו.
אני יודע שהיא מעולם לא התכוונה להכאיב לי, אבל זה כל כך כואב.

היא התחילה לגרד. חזק.
הן התחילו שוב. היא ידעה שזה יקרה.
למה זה לא נקרש?!
שמתי מפיות על פרקי היד שלה וסחבתי אותה לשירותים. שלא יראו.
אנחנו באמצע מסעדה, הרי. כמה מביך.
היא מתה לי שם, בזרועות. ואז, רק בסוף, אחרי שניקיתי את כל הדם
מאיתנו ומהרצפה, הסתכלתי עליהן - כמו שהתעקשה. על הצלקות שלי.
כמה מביך.