לא האמנתי שיכול להיות שעדיין כואב לי.

לא ידעתי שעדיין כואב לי ככה.
לא ידעתי עד שהבנתי, בפעם השניה (לפחות), עד שהבנתי שוב, מה
איבדתי.
אני עוצם את עיניי לרגע כשאני כותב מילים אלו, בשביל להתמודד
עם הכאב.
היום כשדיברנו והבנתי עד כמה היא אוהבת אותך, ועד כמה טוב לכם
ביחד, נזכרתי.
נזכרתי במה שאני איבדתי לפני זמן רב. ועכשיו אני יודע עד כמה
זה נכון שהגבול בין אהבה לכאב הוא גבול דק עד מאד, ועד כמה הם
קרובים אחד אל השני, קרובים כל כך, עד שאפשר להתבלבל בינהם
לפעמים, נדמה לי שאפילו פעם אמרתי את המשפט 'אני כל כך אוהב
אותך שזה כואב'. את לא הבנת.

היום אני הבנתי שאני איבדתי את מה שלך יש עכשיו. וזה כואב.
כואב שלא יאמן.
לא חשבתי, או יותר נכון - חשבתי שלא, שלא אוכל לבכות עליה
יותר.
אתה, שאני אוהב אותך כמו אח, וכל כך יודע כמה טוב לך עכשיו...
עבדתי כל כך קשה בשביל לשכנע את עצמי שנשים לא יודעות לאהוב,
רק בשביל שאני לא אצטרך לבכות על זה.
עבדתי כל כך קשה, ואפילו הצלחתי. ואתה כל כך בקלות הרסת לי את
הכל... כשלאט לאט הבנתי כמה היא אוהבת אותך, כמה היא הייתה
מוכנה לעשות הכל בשבילך... איך היא מבינה...

יש לה את המוזרויות שלה, אני בטוח. ואת חלקן אני מכיר. ואני
יודע שיש לך כוח לכולן...
אני זוכר איך  אתה היום רוצה לתת לה את העולם, להראות לה כמה
אתה אוהב אותה, ואתה לא יכול. כי אין דבר בעולם שמשתווה לכך.
ולכן אין דבר בעולם שתוכל לתת לה שימחיש זאת.

הורג אותי עד כמה מה שיש לך נדיר.
עד כמה אני לא מכיר אף אחד בעולם הזה שנמצא במצב שלך.
פשוט לקוח מתסריט הוליוודי שנכתב במיוחד לג'וליה רוברטס
וריצ'רד גיר.
עד כמה זה יפה. ועד כמה אני קיטש'י.

כששמעתי כמה היא השקיעה ביום ההולדת שלך נשארתי בלי מילים. ולא
רק כי התפעלתי כל כך ממנה (מה שאני כן), אלא גם בגלל שנזכרתי
בכמה אני השקעתי בה. את כל העולם, כל מה שיכולתי... וקיבלתי
זין.  סליחה על המילה.

אני שונא את איך שהיא עדיין משפיעה על החיים שלי. איך היא
עדיין באינטרקציה עם כמה חברים שלי. איך היא לא יוצאת לי
מהחיים. וכל פעם מחדש אני מגלה עוד חלקים ממני שעוד קשורים
אליה... ואני שונא את זה.

אני עומד להרים ידיים.  לוותר.
ניסיתי כל כך הרבה להתגבר עליה.
אולי בדרכים הלא נכונות? אולי אני פשוט לא יכול?

עבר כבר הרבה זמן. ואני תקוע בעבר.
ומרגיש עדיין את אותה ההרגשה שהרגשתי אליה אז,
אותה אהבה עצומה שלא אוכל להשוות לשום דבר אחר,
רק שאם תזכרו, הגבול בין אהבה לכאב הוא דק... ולא קיים.