"בן זונה!" היא צרחה לעברי אוחזת בכד הקרוב, הכד היקר של הורי,
ובעודו מתנופף לעברי היא כבר תופסת בקבוק בושם חצי ריק, כוס
מרטיני, שעוד הכילה לגימת משקה... הכל מתנפץ על הרצפה, ועל
הקיר שליד, רסיסים קטנים פגעו ברגליי היחפות, "חתיכת חרא
שכמוך!" "חתיכת כלב!" "דע לך שאהבתי אותו כל-כך, ואתה פשוט באת
והרסת לי הכל!"
ירדן, תעצרי שנייה, זה לא ככה, תקשיבי לי שנייה.
"בשביל מה?! בשביל שתמציא לי עוד איזה שקר? אני יודעת הכל,
דיברתי עם מעיין, דיברתי עם גל, כל אחת מהן סיפרה לי את האמת,
מה קרה, מה דיברתם... הכל!"
כוחותיה אפסו, היא צנחה על הרצפה, זולגת דמעות. מייבבת על
האושר שאבד, על החלום שלפתע התעוררה ממנו, היא הייתה יפה מתמיד
באותו ערב... ואני, שהייתי אמור לבשר לה את הבשורות, ולגלות לה
את האמת באותו הערב, האמת שהיא לא ידעה, הייתי שבור.
מתוך הרגל, ניגשתי אליה מיד, שולח יד ללטף את שערה, אך היא,
תוך כדי מחיית דמעות, העמידה אותי על טעותי בסטירה שהעיפה אותי
לאחור. היא קמה, פרצה את הדלת ורצה לכיוון ביתה בשביל שנהגנו
תמיד לחצות יחד בשעות הקטנות של הליל כשליוויתי אותה חזרה.
כעת, לראשונה בחיי ראיתי אותה מתרחקת, לבדה, בוכייה. והכל
באשמתי. עתה, היה זה תורי לצנוח על הרצפה ולהישבר, נהר של
דמעות פרץ מבין עיני, הבנתי שעשיתי שטות, ושאני עומד לשלם עליה
בדבר היקר לי ביותר. ירדן. |