שמרת עליי בציפורניי החתול,
כדי שלא אשגה ולא אעשה שום תעלול.
עטפת אותי כמו יונה החונקת גוזליה.

הלבשת אותי בחליפה עם עניבה או פיפיון,
כדי שלא אבייש ולא אעשה שום ביזיון,
הצבת מסגרת כשדרשת שאעמוד בחוקיה.

ומרוב שדאגת שאצא נורמלי,
הפכת אותי למשוגע
בקרירות את אמרת שאנחנו מאוהבים
אבל אפשר למות גם מאהבה.

דאגת להעיק אהבה,
כי שכחת שהיא באה עם אמונה,
אמרת שאת מאמינה, אך בתוכך אגרת  את המילה כישלון.

חייכת והגבת ב"סבלנות"
ומאחורי גבי את נעצת את סכיני העצבנות,
ולא הערכת את הגבר החולם שאבד כל ביטחון.

כי מרוב שדאגת שאהיה נורמלי,
הפכת אותי למשוגע,
את המשכת ולחשת אנחנו אוהבים
אבל אפשר להרוג גם אהבה.

התעלמת ממני, ובעיקר מהכישרון,
ובכל מה שיצרתי חיפשת כישלון,
ולא נתת לי הזדמנות לנשום את האוויר שאני יצרתי.

צחקת והתעלמת מעצת הפסיכולוג
שאמר תני לגבר שלך לחלום ולחרוג!
בחנת אותי בציפיות שלך עצמך, ולא בציפיות שאני לעצמי הצבתי.

כי מרוב שדאגת שהכל יהיה נורמלי
הפכת את הכל לדבר משוגע.
בהתפוררות את אמרת אנחנו אוהבים,
אבל רצחת והרגת, רצחת אהבה.

כי את כמו דור מיושן שנתקע במקום,
ולא מתקדמת יום ועוד יום.
מסגרת קשה, חונקת, סגירות רגשית שממיטה ביטחון,
ולעולם, לעולם לא תהיי מובילת לחיוך, לניצחון.

כי מרוב שדאגת...