יש ילדים שיש להם רק אמא אחת, או רק אבא אחד. יש ילדים עם שתי
אמהות ואבא, יש ילדים בלי אמא ואבא, בכלל. לי יש אמא, וגם אבא,
אבל אני ילדה של אף-אחד. יש גם כאלה.
ילדים הפוכים כאלה. ילדים שתמיד עשו את מה שלא אמרו להם. ילדים
של אף-אחד. ילדים שאבא ואמא אף-פעם לא היו, ולא יהיו מרוצים
מהם. ילדים שעליהם לא מדברים בארוחות משפחתיות. ילדים שלא גאים
בהם.

הילדים האלה, הם אלה שתמיד ישבו בצד. תמיד נחבאים, תמיד מפחדים
מהמילה הבאה. מהמילה של אף-אחד. אלו ילדים שלא אוהבים לדבר
עליהם, ואיתם. ילדים של אף-אחד.
אף-אחד לא אוהב ילדים של אף-אחד. ילדים של אף-אחד מפחדים, אבל
רוצים לאהוב. הם מחפשים מישהו שיאהב אותם, אבל אף-אחד לא אוהב
ילדים של אף-אחד. הם מחפשים מישהו לאהוב, אבל כולם חושבים
שילדים של אף-אחד לא יודעים לאהוב. הם מנסים חזק, אבל אף-אחד
לא רוצה לאהוב אותם, כי הם לא יודעים לאהוב בחזרה. כי אף-אחד
לא אוהב ילדים של אף-אחד.

ילדים של אף-אחד הם ילדים של לבד. כאלו עם חיוך עצוב. או כאלו
שתשעים ושמונה אחוזים מהזמן מחייכים, אבל רק אחוז בודד מהזמן
הזה הם באמת שמחים. ילדים של אף-אחד לא מאמינים לאחרים מהר.
ילדים של אף-אחד שומעים הכל, סופגים הכל, ובוכים בלב. ילדים של
אף-אחד הם ילדים של לבד.
קשה להיות חברים של ילדים של אף-אחד. כי הם מפחדים לאהוב (והם
לא יודעים איך), כי הם מחייכים גם כשהם לא שמחים, כי הם לא
מאמינים מהר, כי הם ילדים של לבד.

ילדים של אף-אחד מחפשים עוד ילדים של אף-אחדים אחרים. ילדים
עצובים, שקטים, שמדברים בעיקר עם עצמם. כשהם חושבים שהם מצאו
אותם הם שמחים לרגע (זה האחוז הבודד מהזמן שהם באמת שמחים),
אבל גם הילדים האחרים של האף-אחדים האחרים הם ילדים של אף-אחד,
אז הם גם ילדים של לבד.

1.4.2004

בתודה לשלושה מתולתלים, שמזכירים לי מידי פעם שעכשיו גם ילדים
של אף-אחד יכולים להיות קצת ביחד