זה היה לילה שקט, אפילו הכלבים לא נבחו. אני וחברתי יצאנו
לטיול קצרצר במדרכות היישוב. היה אוויר נעים, ורוח קלילה נשפה
בעורפינו. הכביש היה רטוב, כי ירד גשם חזק. הרחוב בחלקיו היה
מואר בתאורת רחוב זולה.
צעדנו לנו בנחת.
פתאום צרחה מחרישת אוזניים קטעה את הדממה. הצרחה הגיעה מהקצה
השני של הרחוב. פחדתי. אף פעם לא הרגשתי איך שהרגשתי באותו
הלילה. הפחד עליי, אבל הסקרנות גברה עליו, אז אני רצתי עם
חברתי לאותו מקום שחשבנו שהגיע משם הצרחה.
הגענו לזירת האימים.
תפסו את עיני מראות זוועתיים של גופה שותתת דם, שחלקיה
מבותרים. הייתה דממה. הסתובבתי לחברתי, היא לא הייתה שם. היא
ברחה הביתה, מרוב בהלה. הסתובבתי חזרה, והבטתי בפחד בגופה. כל
כך פחדתי מזה שפתאום הגופה תאחז בידי, ותמשוך אותי לעולם
במתים. אחרי מחשבה זו, ברחתי משם.
נרגעתי. וחזרתי לאותו מקום לאחר רבע שעה.
התקרבתי לגופה באיטיות, לוקחת בחשבון כל צעד וצעד שאני לוקחת
לעברה, ועמדתי במרחק של כמה סנטימטרים ממנה. בהיתי בעיניה
החומות והריקניות במשך של דקות על גבי דקות. והייתי יכולה
להישבע שהיא מצמצה אליי, אבל כנראה זו הייתה רק הזיה, כי הרי
השעה הייתה 4 לפנות בוקר. התחלתי לבחון את פניה, לזהות מי בעלת
הגופה, מי נמצאת מאחורי מסכת הדם. עברה דקה, 2 דקות, 5 דקות,
רבע שעה, חצי שעה. מנסה בכל הכוח לדעת מי היא. לא הצלחתי.
פתאום, החל לרדת גשם קל, ומסכת הדם התחילה לרדת באיטיות. זו
הייתה היא, אותה בת אדם שכל כך יקרה לי. עמדתי המומה לצידה
למשך כמה שניות, דמעות זולגות מתמזגות עם הגשם.
נפלתי על בירכיי, איבדתי את ההכרה, ונשארתי שם. שוכבת ליד אותה
הגופה השותתת דם, של בת האדם היקרה לי מכל.