כולי חנוקה שם הייתי,
לבי פעם ללא הרף,
לקירות אני נצמדתי ובצפורניי תפסתי ומששתי.
ריח הגזים והשריפה עלה באפי,
חנק מר צבט שוב את גרוני
ועיניי נפקחו לרווחה אך שום דמעה לא יצאה.
מה אני עוד אומרת שלא חוויתי הדבר,
אך דמעותיי חנוקות בלבבי כפצע מר.
רוצה לשחרר אך נאחזת
בדבר לא מוכר
בדמיוני רואה את כל מה שפה עבר,
אף דמעה שוב לא זולגת
ולבי אינו נדם,
הריח באפי החל לחדור אט אט אל תוך גופי,
הרגשתי צריבות בסביבות עורפי
נפקחו עיניי בשנית
ונגעו במבט בקירות ששם שוררות השאריות מהגופות,
בידי ממששת לחוש את כאבם
ומשחזרת את התרחשותם וגסיסתם. |
