בסוף שנת הלימודים, ביוני לוהט, כשהשמיים מלובנים מחמסין
והאדמה והמדרכות פולטות חום רותח באור העז - נכנסו לשער
בית-ספר "אורט" בחולון שני רוכבי אופניים. חנניה בן-טובים
ובנו, דודו. הם קשרו את האופניים זה לזה ולשער. ליד הגדר צמחו
קוצים יבשים, קייצת ויבלית. בית-הספר היה ריק מתלמידים, חוץ
מהשמש הכורדי והגנן המפגר, שהסתובבו בחצר בעצלתיים. חנניה לבוש
בגדי-עבודה כחולים ומוכתמים, נעליים שחורות משומשות, וכיפה
שחורה וגדולה על כיפת קרחתו החומה. הוא נראה כבן 60, גוץ שחום
ושעיר מאד, ששערות מבצבצות אפילו מאוזניו הגדולות ונחיריו
הפעורות, שפמו דקיק אפור וערפו כסוף לגמרי, צעדיו נוקשים,
כבדים, ועל חולצתו קווי מלח. פניו מגולחות ובשרניות ורוך עצוב
בעיניו הטובלות בירקות כהה ועכורה. לעומתו, דודו, בן 16,
שחרחר, ספורטיבי וגבוה מאביו בראש, הליכתו משוחררת כלשונו
ובעיניו אור שחור מרוכז ונבון. שיערו השחור קצר וחלק, יורד
קווצות קווצות על מצחו וצלקת לבנה על גבתו השמאלית. גם הוא היה
שעיר למדי והחל לגדל זקן מסודר ומטופח שהלם וביגר אותו. לבוש
חולצת טריקו, מכנסיים קצרים כחולים וסנדלים. דודו, שלא כאביו
ידע בדיוק מה הולך לקרות והוביל לקומה השניה, מול דלת חומה
עליה כתוב: 'יצחק טפליצקי -מנהל פדגוגי'. דודו נקש בדלת וחנניה
אמר: "תיכנס יפה ,עם כבוד".
המנהל פתח, העיף בהם חצי-מבט ואמר: "תמתינו בבקשה " וסגר את
הדלת.  הוא היה גבר גבוה כבן 35, שיערו בהיר וקצור, גופו אתלטי
ועיני-קרח קפואות בפניו הוורודות. הוא היה אימת כל התלמידים,
חולצה בחוץ, תלבושת בלתי אחידה, איחור או חיסור-נשלחו לרישום
בתיקי התלמידים, ועברו תחקור קפדני ודרישת אישורים מהורים
ורופאים. הוא היה סגן-אלוף במי'ל בשיריון ובינם לבין עצמם
התלמידים קראו לו "יצחק תפליצלי", או "הנאצי בא".
דודו וחנניה בן-טובים חיכו בשתיקה, נשענים על מעקה הבטון
האפור, המכוער שהקיף את החצר הפנימית של בית הספר שאותו שנא
דודו שנאת-מוות כבר שנתיים. אחרי חצי שעה נפערה הדלת. "מר
בן-טובים בבקשה להכנס, שבו בבקשה". כל התנהגותו הייתה רשמית
מאד וריח אפטר-שייב לימון נדף ממנו.
בית-חרושת לקרח - חשב דודו - כמה דאווין יושב עליו זה, כולה
חננה עמוק בבטן.  חנניה ישב מתוח מול המנהל שגלגל בין אצבעותיו
עט זהב, נשען לאחור על כסא גבוה ומרופד ומתנדנד ימינה ושמאלה.
נו, תתחיל לפלצן - חייך דודו חיוך קטן.
-"ובכן, צר לי לבשר לך מר בן-טובים, שמועצת המורים הכללית
החליטה פה אחד שבנך, דוד בן-טובים, לא ימשיך את לימודיו בבית
ספרנו עם תחילת שנת הלימודים הבאה. שמע-נא, מר בן-טובים,"
והמנהל אחז בין כפות ידיו מלון בלתי נראה, "שקלנו זאת שקול
וחזור, ואכן נוכחנו לדעת כי רמת ציוניו של דוד היא ה-נ-מ-ו-כ-ה
ביותר בכתתו! בנוסף לכך התחצפויותיו למורים עוברות כל גבול, כל
גבול אפשרי! אי לכך ובהתאם לזאת, כפי שכבר אמרתי - הוא נפלט
מבית ספרנו". המנהל הצמיד את כפות ידיו הענקיות והוורודות זו
לזו כמצטער. חנניה אמר במבוכה: "אדון מר מנהל, עברית שלי לא כל
כך טובה,  אולי... אני לא מבין..."
דודו שישב כמו סטודנט לתיאטרון ב'הבימה' פלט: "הוא זורק אותי
מבית הספר סוף-סוף, בגלל ההתנהגות והציונים", וחייך חיוך רחב
לתוך פרצופו של המנהל. "זורק? למה זורק?" נבהל חנניה המסכן.
המנהל אחז בעט כמו שרביט זהב קטן ומלכותי והטעים כל מלה: "הבן
שלך, דוד, לא לומד פה יותר. ציונים שלו לא בסדר, התנהגות שלו
לא בסדר, הבנת את זה, מר בן-טובים?" לעג דק ומושחז. "אבל הוא
ילד טוב, משכיל, יודע צרפתית, כותב באנגלית לאמריקה, הרבה
ספרים הוא יודע!" חנניה ניגב את הזיעה שזלגה עליו במטפחת נקייה
ומגוהצת. העט ננעץ בכיס החולצה. "אני מצטער, שלום." המנהל קם,
נשען על השולחן, כאילו אומר: צאו לי כבר מזוויות הראיה, והציץ
בשעון הצלילה המשוכלל שלו. "אדון מר מנהל מקשיב", התחנן חנניה,
"בן שלי לא פה, בן שלי ברחוב, בגדים כמו אני, ככה בלי כסף,
זקן. לא כסף, חיים רעים, רעים, מבין אותי?"
המנהל שתק וחיכה שהם יתאיידו, וחנניה המתין שהוא יחזור בו.
דודו אמר לאביו במיאוס: "בוא כבר, אני יכול לעבוד אצל בבר".
חנניה היה על סף בכי. "אני נותן לך באחריות שהוא יהיה בסדר!"
-"אולי תנסו להירשם ב'אורט בת-ים' ואם לא יצליח, שילך לעבוד,
אם לכולם יהיה ראש, מי יזרע, מי יחרוש?"
דודו קם פתאום ותפס בחזקה את אביו המתחנן בסלידה לא מוסתרת:
"בוא אבא! בוא הביתה! אני בין כה לא רוצה ללמוד בבצפר המסריח
הזה!" "עוף מכאן מיד, שלא אראה יותר את הפרצוף שלך!" שאג
המג"ד.
-"כי אני אחרבן לך על העיניים!" דודו צחק לתוך פרצופו האדום של
המנהל שאיבד שליטה. דודו צחק ואמר: "אתה יודע מה אתה? אתה
בשבילי שתן אווזים מסריח עם כל הדאווינים שלך! לך תזדיין!"
דודו נהנה מכל שניה ויצא מהחדר כשאביו מדשדש אחריו: "עכשיו לא
יקבלו אותך בבת-ים, מה עשית?! מה הביתה, הולך עם השבאב?" "מה
אני עשיתי?!", דודו התחיל להתחמם, "זה אתה אמא  וסילבי שדחפתם
אותי ללמוד במקצועי ואני רציתי תיכון! שיהיה לך מקצוע לחיים",
חיקה את אביו בלעג, "אני עוד אראה לכם מי זה דודו, טפו,
בית-חרושת מחורבן לציונים! יש פה מורים לעבודה שבקושי מדברים
עברית, רק אידיש רומנית והונגרית, את זה אתה יודע?! צריך לראות
בשביל להאמין. מורה לחריטה מדבר איתי בהונגרית: "הדה הולה סכין
אוסטו טוב פליגן לא ניגש השמל, יש אתה מבין? טפו השכינתוזים
האלה! ינען דין אל בבור ג'עבום!" (ארורה האניה שהביאה אותם -
ערבית) ואני אלמד, ראס בין אננו אני אלמד, חרא על 'אורט'!"
לדודו קפצו כל הפיוזים והוא זרק אבן ושבר חלון, התיר את
האופנים כאילו שק-מלח ירד מגבו. "די, דודו, שקט, די", חנניה
חיבק אותו בצער ואהבה. "לא מתאים לי! אתם באמת לא יודעים מה
מתאים לי, אז אני אגיד לך: אני אעבוד אצל בבר ואעשה את הבגרות
ואלך לאוניברסיטה! מעכשיו-אתם לא מתערבים לי יותר בחיים ואני
לא אבקש ממכם גרוש!" "אני מבקש סליחה ,באמת טעינו", חנניה
התייפח. "אל תבכה אבויה, הכתר שלי לא נפל לבוץ. תעיש (שתחיה -
מרוקאית) אני לא אלך לשבאב, ככה אתה מכיר אותי?" דודו הרים את
הכיפה של אביו ושם לו על הראש. תביא בוסה (נשיקה) אל תבכה,
תראה שיהיה לי על הכיף כיפאק".
-"לאן אתה הולך?" שאל חנניה אוחז באופניו.
-"לבבר".
-"משלם בסדר?"
-"יותר מבסדר, העיקר שאנחנו מסתדרים מצוין. אני צריך חמש מאות
שקל לקיטנה של התנועה. רק תתנו לי לעוף ואני ממריא, אני לא
מאלה שישארו תקועים בשכונה. להתראות!" דודו עלה על האופנים
וטס. עבר ליד צאלון לוהט בפריחה כתומה ושרק.  מי עשה את כל
הכתום הזה ואת החן של הנערות בתנועה, מי אם לא אלוהים - שר שיר
ישן של אריק איינשטיין ועבר בתנופה בין המכוניות בפקק לכיוון
התחנה המרכזית הישנה, שם היה לבבר מחסן ענק של 100,000 ספרים
משומשים בכל השפות. מין פחון שבקיץ נצלים בו ובחורף קופאים.
דודו אהב את העבודה ואת בבר.  בבר העריך את דודו שהיה חרוץ
ויעיל ועשה כל עבודה, התמקח בשכל, עשה סדר והדביק שלטים ליד כל
נושא. רשם את כל ההזמנות בדיוק, הלך לבנק וסגר קופה על האגורה
האחרונה והיו צוחקים יחד משטויות. דודו לקח ספרים הביתה וקרא
הכל - אפילו בספר גיאולוגיה תקע שיניים. שירה, פילוסופיה
ופסיכולוגיה אהב מאד.
יום אחד, אחרי שבועיים של עבודה סגר בשש.  נעל את הדלת מבפנים
וסגר קופה בול. החביא את הכסף מאחורי כתבי קארל מרקס, כיבה את
המפסקים ונעל בחוץ. פתאום גשם קל טפטף על הרחוב החם. דודו עמד,
נותן לטיפות להרטיב אותו קצת ונשם עמוק את ריחו החריף של
הגשם.
קירות הבתים ממול הזהיבו בכתום משגע. אורות מכוני העיסוי הבהבו
בפיתוי זול והמדרכה האפורה נומרה בנקודות שחורות והוא עדיין
עמד ונשם. הרמזורים התחלפו, מכוניות צפרו, דודו התיר את אופניו
הפשוטות, ושורה מתוך 'חתונה מרוקאית' עלתה בזכרונו: "איימה,
עשר ציפורים רוצות להנתק מקיבורת חזי".