"ובהגיע עת וצבא מילים מתבוססות בחילולן
ניותר אילמים באפס ניב תמים..."

תליינים מסמרים את נשמתי בעזרת מסמרי חלודה,
מעבירים פגיון על אמתחת הרגשות שלי.

תליינים כמניין מסמרים את נשמתי
ועכברושי מנהרות גורפים את דמי
מורידים את נשמתי השאולה.

"לא רמז קול, לא ניד רצון
לא מועקת שתיקה..."

תליינים בשחור סימרו את נשמתי
אספו את דמעותיי לכלי קיבולת מתאים
לקחו את לבי והפליגו איתו למרחק אין-קץ

ואותי, השאירו בין החיים למתים.

עתה, אנדוד, אשכח את מכאוביי ואעלה השמימה.