הייתי לוליינית וידעתי ללהטט ראשים מעל הכתפיים שלי. אחד היה
נח שם, ואז כשהייתי לוקחת ממנו מנוחה, מקפיצה אותו רק לרגע,
היה בא אחר ומתיישב שם ועוד שלישי ורביעי. שמעתי מחיאות כפיים
נידחות וכל כולי נתמלאתי כזו חנופה תהומית שמיד למדתי והייתי
מגישה כתף לראשים ומקפיצה ומקפיצה ואקורדיון זקן היה מתנגן לו
מנגינה צעירה קרקסית שובת לב. אנשים מהקהל היו ניגשים ובאים
לשים גם הם את הראש ומיד כל אהוביהם ואהובותיהם שעמדו לצידם
בקהל היו חשים כזו הקלה, רוח נושבת במעלה הכתף דרך שקע הצוואר
ועד לעורף כמו פעם, שהיו מוחאים כפיים בהתרגשות על שהשבתי להם
אילו נעורים אבודים ושוב הייתי שוחה בחנופה, חסרת משקל משלי,
וכל יכולה.
כשהתשואות נדמו, הן תמיד נודמות, הייתי משתתקת ומסובבת את
הצוואר סיבוב אחד גדול מתענג והולכת לדרכי. ועדיין אני מתאהבת
בראשים מטים לנפול, משתוקקת למשקל הזה הסוחב אותי מטה, כאילו
כל פעם לראשונה נגלה לי כוח הכבידה בכל עוצמתו. כוח הכבידה
הגדול ובתוכו כוחות כבידה אנושיים קטנים של אנשים שכבדו. יש
כאלה שיודעים גם בטרם הם מניחים ראש על הכתף שלי כמה כבד להם
שם בגג הצוואר ויש כאלה שמגלים רק כשהמשקל נגול מעליהם, ופתאום
בין כדרור אחד לשני זורם להם דם חדש בשחמות והם מתמכרים לחופש
הזה והגב מתחיל להתעוות להם עיוותים ארוכים ונעימים כמו של
התמתחות אחרי שינה ארוכה. ורק אני יכולה להפסיק אותם, לערום
אותם חזרה איש על צווארו ולשלח אותם מעליי.
"יש לי כתף מיומנת", היא רצתה לומר לו ולא אמרה "כזו שכבר נשאה
יתומות ואלמנים ואנשים מלאי סוד כבד מנשוא עד הסף וישויות
מנופצות אגו  וקפוצות לב ובודדות עד מח העצם". הוא בשתיקתה
האמין לא האמין בכוחה והיא פשוט רצתה להביט לתוך עיניו עוד
רגע, כי היא יודעת כשראשו על כתפה היא לא רואה אם הן עצומות או
מחייכות או דומעות.
יש לו צוואר שמאמץ זקיפותו ניכר בו. עור שמוט מכסה עצמות
ושרירים קפוצים היטב. כשכל כולו עליה והיא מרגישה את כובד
ריאותיו ניגש ונסוג מהחזה שלה, היא עוצרת נשימה ונותנת רק
לנשימתו להישמע. הוא נבהל והיא מתכווצת עוד יותר לשמוע את אנקת
הבהלה משנה את קצב השאיפה ואז שניהם פוסקים, או הוא פוסק והיא
דוממת ממושמעת אחריו והם חוזרים לנוח זה לצד זה כשווים והיא
מוצאת שוב את נשימתה שלה, מחזירה ועונדת אותה סביב בית החזה,
נדהמת מההתאקלמות המהירה כמו תמיד של כל דפיקה בין זו שלפניה
וזו שאחריה במרווח המדויק לה, בשבריר הסינקופה הנחוץ לה ולא
יותר. משהו צורב לה במסדרון שבין הצלעות אבל היא לא מוכנה שוב
לאבד נשימה, מחשש שהפעם ירים אותה מישהו ויברח והיא תישאר
משתנקת בחדר לא לה.
היא רצתה לומר שיש לה כתף ובמקום אמרה "יש לי ראש והוא כבד".
הוא לא ראה אבל הקול לא תאם את תנועות הפה. וכשנאמרו כל המילים
האחרונות שנותרו בחלל הפה מרוב היום ומחוסר אויר, הכתפיים שלה
נשמטו ואחריהן הצוואר נמשך קדימה אינסופי והמצח התבונן אל
הרצפה ושח לה "שלום לך שוב, יקירתי" ואת כל המבנה החדש-ישן הזה
היא לקחה חזרה אל החדר איתה וחזרה לשחות בין גופות שמחכים רק
להוראתה וראשים שהיא אינה רוצה לשאת וסנטרים שאת תחתיתם היא לא
רוצה להכיר כי הם קלים לה מדיי.