לסטפן...

                                                           
         10.3.04
           
זה התחיל כמו סיפור אגדה. נשענתי על גזע עץ בקור בחוץ. מסתכלת
מסביב מנסה לאתר אנשים שאני מכירה. "פרח עץ" שמעתי מישהו אומר
וחייכתי, נו שיגיעו כבר! סוף סוף הם נראו באופק, קפצתי וחיבקתי
אותם, תודה אלוהים שהם סוף סוף הגיעו.
בחנתי אותו מהצד, גבוה, רזה, בלונדיני. חמוד שכזה. היא אמרה לי
תכירו והוא הציג את עצמו. חייכתי בבישנות ולשניה נעצרו לי
המילים. הלכנו לחדר אני, היא והוא. עדיין התביישתי קצת, למרות
שנורא לא רציתי להראות את זה.
ישבנו בחדר, צחקנו העברנו קטעים, פתאום היא הייתה צריכה ללכת
לאנשהו ונשארנו שניינו יחד, לבד. הוא דיבר, אמר שהוא מחפש משהו
רציני ולא סתם שטויות, הסכמתי איתו שזה מה שאני מחפשת גם.
עדיין זרים אחד לשני, עדיין לא יודעים עוד טעם נשיקה. במסיבה
בערב קצת רקדנו, קצת צחקנו ועוד לא נגענו. ובלילה סוף סוף גם
טעמנו.
הזמן עבר, רץ, טס. ואנחנו חברים ואחרי חודש וכמה ימים גם חברים
אוהבים. הכל מושלם ורוד, פוגשים הורים מכירים אחד לשני את
החברים. אתם יודעים מה שחברים עושים. ורוד ועוד ורוד... הלב
מתפוצץ מרוב אושר.
ואתה לא מאמין שאדם יכול להכיל כל כך הרבה שמחה ואהבה. אחרי
חודשיים הריב הראשון הגיע. במלוא העוצמה באמצע הבועה הוא פגע.
יש הרבה בכי והרבה פגיעה, יש סימני שאלה. מבחינתי זאת הייתה אי
הבנה, מין קצר בתקשורת. הוא נפגע חזק, חושב שאני לא סומכת הוא
מפקפק באהבה. עכשיו אני יושבת וממתינה...