היא ישבה על כיסא הפלסטיק שבמרפסת והסתכלה על הטיפות שירדו אט
אט על מצחה וגלשו ללחייה, שם התערבבו עם דמעותיה המלוחות. משב
הרוח טילטל את מעקה המתכת החלוד שהקיף את המרפסת הקטנה. טיפות
של בוץ נפלו על שמלתה, אך זה לא היה לה איכפת. למען האמת, דבר
לא הזיז אותה מאדישותה המרוחקת. דבר לא טילטל את החומה הגדולה
שבנתה סביבה בשנה האחרונה. כבר שנה שכמעט ולא יצאה מהבית וכבר
שנה שדבר לא נתן לה את הרצון לחיות.
מאז שהוא מת, חייה הם אינם חיים. ישובה על הספה הפירחונית שבה
חילקו את שעותיהם המופלאות, מהרהרת וחובטת בזיכרונותיה פעמים
אין-ספור. מעבירה את בדידותה חסרת הקץ בישיבה על אותו כיסא
פלסטיק והתבוננות בשעות הסערה שכה אהב. כך חלפה מעליה שנה שלמה
של הסתגרות מפני העולם וגם מפני עצמה.
היא התבוננה בשמים השחורים ובעבים הזועפים ששטו בהם כשציפורים
חוצות אותם, כשלפתע הבזיקו בה דבריו שלו, כן, שלו של אהובה
שאמר כי לעולם דבר לא יצליח להפריד בינהם, דבר. ואז היא כבר
ידעה שהיא בדרכה לבצע את המעשה אותו חשבה לעשות כמעט בכל רגע
בשנה שחלפה. כשקמה מן הכיסא שמעה מחלון הבית הסמוך את השיר
'הקיץ האחרון' מתנגן לאיטו וחשבה כי מעולם לא ניסתה להבין את
משמעותו ומעולם לא הקשיבה למילותיו. היא נכנסה אל דירתה הקטנה,
נעמדה על הספה הפירחונית ושלחה את ידה אל הארון הגבוה. היא
הוציאה ממנו קופסא קטנה ורוקנה את הקופסא מכל הכדורים שהיו בה
היישר אל גופה. חמימות הקיפה אותה ולאחר מכן קור עז. 'אני באה'
לחשה ולאחר מכן נשמה את נשימתה האחרונה וצללה לתוך דממת
העילפון שלאחריה בא המוות ולקח אותה בזרועותיו.
"גופת בחורה בת 22 התגלתה בדירת חדר בצפון תל-אביב, חוקרים
משערים כי הבחורה התאבדה עקב..." בקעו המילים מתוך הרדיו שבבית
הסמוך אך היא כבר לא שמעה אותן. היא היתה הרחק הרחק משם. במקום
אחר. |