אהבת פעם?
אהבת באמת?
אהבה כואבת כזאת, שמרוב שאת אוהבת אותו פשוט כואב לך.
בהתחלה רק הלב כואב, דקירות כאלה. אחר כך זה כבר נהיה מכות,
ואחרי זה, זה פשוט כאילו מישהו תופס לך את הלב וסוחט אותו.
לאט לאט, לכאב כבר אין מספיק מקום בלב, אז הוא מתפשט לשאר
הגוף.
בטן, ראש, ידיים, רגליים... כואב לך כבר לשכב. לא משנה מה תנסי
לעשות, הכל יכאב, כל הזמן.
והכאב הזה מתחיל לאכול אותך מבפנים. את השרירים, את הבטן, את
הלב. נפערים לך חורים בכל מני חלקים בגוף, ואת כל כך רוצה
לצרוח.
להוציא את כל הכאב הזה החוצה. כי את יודעת, שאם תצרחי, הכאב
יטפס במעלה גרונך ויצא ממך.
אבל את לא צורחת. כי בכל פעם באת מנסה לפתוח את הפה, כלום לא
יוצא. את שולטת בעצמך בלי לגמרי להיות מודעת לזה, ואת מונעת
מעצמך לצרוח אפילו שאת נורא רוצה.
עדיף לסבול בשקט, לא? תצרחי בחלומות.
את פשוט בוחרת להאמין שהכאב הזה יעבור מתישהו מעצמו.
ואולי לא?
אולי הוא ישאר בתוכך, עד שכבר לא יהיה מקום לעוד חורים. ואז זה
כבר לא ישנה. את כבר לא תחיי. אבל גם לא תמותי. פשוט תשארי
תלויה באוויר.
לנצח.
תקועה.