היא ישבה שם לבדה,
הקשיבה לרוח שלא נשבה,
הים נראה כלא נע,
והיא ישבה שם בשקט,
חיכתה לעזרה,

הגלים היכו בצוק,
בשקט, ברכות,
ברוך ואהבה,
כאילו הם נותנים לו נשיקה,
נשיקה שהיא מעולם לא קיבלה,
והיא התחילה לחשוב שהכל באשמתה,

היא נשמה נשימה אחרונה,
אחרונה לפני הסוף,
היא מעולם לא קיבלה את מה שחפצה בו,
הסיפור שלה נגמר עצוב,
כי היא לא ניסתה,
כי היא לא קראה לעזרה,
היא רק קיוותה שתגיע מעצמה,

לא היה לה הכוח,
לא היה לה הרצון,
לא הייתה לה הכמיהה לחיים,
כי היא חשבה שראתה כבר הכול,
והיא הפסיקה להלחם למען עצמה,
ואז הכל נגמר,
הכל התפורר ונעלם בחשכת הלילה,
שירדה אט אט,

אף אחד לא הכיר אותה,
לאף אחד לא היה איכפת,
והיא מעולם לא קיבלה עזרה,
ולא נשיקה,
כי היא חשבה שראתה הכל,
היא חשבה שזה הכל בית ארבעת הקירות ההם,
ושכחה שיש עולם מעבר,
שיש מקום בו הפרחים פורחים,
והשמיים הם כחולים,
והכל שם בסדר...

היא כבר מקרה אבוד,
אבל אולי לך יש עוד סיכוי...?