גם היום כשניסו מהמכולת בא לאבא שלי לשבת על קפה ועוגת שוקולד
של עלית אני לא מאשים אותו בכלום. למה? כי ניסו תמיד היה אחלה
גבר, גבר-גבר, גבר שבגברים.

היום ניסו כבר בן 57 וכבר אפשר לראות אצלו שיערות לבנות, קצת,
בצדדים כזה, והבן שלו יחיאל מנהל את העסק, אבל פעם, לפני עשרים
שנה, ניסן נראה אחרת לגמרי. לא היו לו עיגולים כאלה של עייפות
מסביב לעיניים, והיה לו כוח לסחוב את כל הארגזים במכולת שלו,
והוא אף פעם לא היה צריך עזרה. גבר-גבר.

אז, לפני עשרים שנה, ניסו ניהל את המכולת שלו, והוא תמיד היה
נחמד כזה וחייכן, ואפילו כשאני ואסי היינו מפלחים ממנו אסקימו
לימון מהמקרר הקטן בחוץ, הוא היה מחייך ואומר לנו בקול רגוע:
"לא נורא, לכל אחד זה יכול לקרות", והוא רק ביקש מאיתנו לשלם
וללכת, ויום אחרי, היינו באים והוא היה מתנהג כרגיל, והוא לא
התייחס אלינו כמו לאיזה שני גנבים ששדדו לו את המכולת. כל יום
היינו באים לניסו אחרי שעה שישית בבית הספר, קונים משהו קטן
ויושבים  על המדרגות, ממש בכניסה למכולת של ניסו, ככה שאף קונה
לא יכל לעבור. אבל לניסו לא היה אכפת. כבר אמרתי שהוא אחלה
גבר?

בכל השכונה אהבו את ניסו וגם אני ואסי אהבנו אותו, וגם אבא
שלי, ואבא שלי אסי, שתמיד היו נפגשים ביחד לראות כדורגל ביום
שבת בצהריים, ואז אני ואסי היינו באמת חייבים לעוף מהבית כי הם
לא רצו שנפריע. כשזה היה קורה, כשממש לא היה לנו מה לעשות
היינו הולכים לשחק עם יחיאל, הבן של ניסו, שלמרות שהוא היה
גדול מאיתנו בשנתיים, גם הוא היה אחלה גבר. כנראה שזה עובר
בתורשה או משהו, האחלה גבריות הזאת.
תמיד כשהיינו באים ליחיאל הוא היה יושב בחדר שלו ומשחק שש-בש
או משהו, ומפצח פיצוחים שהוא לקח מהמכולת של אבא שלו, ואימא של
יחיאל, אשתו של ניסו פתחה לנו את הדלת עם חיוך קטן וישר חזרה
לעבוד במטבח, תמיד עם מבט עצוב כזה. אבל אני ואסי אף פעם לא
התייחסנו למבט העצוב הזה. מה אכפת לנו? באנו ליחיאל ולא לאישתו
של ניסו. רק אחרי חודש, הבנו כמה דברים יותר לעומק.

יום אחד, שבוע לפני חופש פסח של כיתה ו', אני ואסי חזרנו מבית
ספר למכולת של ניסו והיא הייתה נעולה.
למען האמת, לזה לא ציפיתי. הממשלה יכלה ליפול, הכור הגרעיני
בדימונה יכל להיסגר ולהפוך למועדון דיסקו, אבל כשהמכולת של
ניסו סגורה בצהריים כשאתה חוזר מבית ספר, אתה באמת לא מצפה
לזה.

כשחזרתי הביתה הדלת היתה נעולה ולא היה לי מפתח. הסובארו הישנה
של אבא לא הייתה בחנייה והבנתי שאין מה לעשות, אז הלכתי לאסי.
גם אצל אסי כנראה הדלת הייתה נעולה ולא היה אף אחד בבית, כי
נפגשנו באמצע הדרך והוא אמר שהוא בדיוק התכוון לבוא אליי.

שעתיים חיכינו בחוץ,בלי לדבר, אפילו כדורגל לא היה לנו. אז
פשוט ישבנו שם על רצפת הבטון שבין שני הבלוקים ושתקנו שעתיים
עד שאבא בא עם הסובארו ואסף אותי ואת אסי. הוא לא דיבר הרבה כל
הנסיעה ואפילו לא ניסינו לשאול אותו. אבא לא היה במצב רוח
לשאלות, ראיתי את זה לפי המצח שלו, שהיה מכווץ, וזה קורה רק
כשאין לו מצב רוח לשאלות.
כשהגענו לתחנת המשטרה של חולון כבר היה ממש חם ודביק והזענו
נורא מהנסיעה באוטו. אבא אמר לנו לחכות בחוץ ואחרי חצי שעה הוא
יצא עם אבא של אסי ועם ניסו, ונכנסו כולנו לאוטו, שהיה בו מקום
רק לחמישה, אז הצטופפנו.
בערב כשאבא הלך לניסו ואסי כבר חזר הביתה עם אבא שלו, שאלתי את
אימא מה קרה היום. היא חייכה חיוך עצוב ורק ליטפה לי את הראש
ואמרה: "יש גברים שקשה להם לשלוט על העצבים שלהם..."

כשאבא חזר בשתיים עשרה בלילה ועדיין הייתי ער הוא לא כל כך
כעס, כמו תמיד, כשהייתי ער בעשר. שאלתי אותו מה קרה לניסו ולמה
הוא היה במשטרה, וגם אבא קצת התחמק מהתשובה, ורק אמר שניסו
התעצבן על אישתו, ושזה יכול לקרות לכל אחד, ונזכרתי במה שניסו
תמיד אמר לנו כשהיינו מפלחים ממנו, שזה יכול לקרות לכל אחד.
אנשים עושים טעויות, אנשים מכים את האישה שלהם לפעמים.

למחרת בבית ספר שמענו שמועות על אבא של יחיאל מכיתה ח' 3, אמרו
שאבא שלו פוצץ את אימא שלו במכות ושבר לה את הלסת ובגלל זה
יחיאל לא בא לבית ספר. כי הלסת של אימא שלו שבורה והיא בבית
חולים.
בהפסקה הגדולה אני ואסי היינו קצת הרגשנו קצת מוזר, עם כל
הדיבורים על ניסו, ועל יחיאל, שלמרות שהיה גדול מאיתנו בשנתיים
ותמיד שיחק שש בש עם עצמו, הוא היה חבר שלנו. וכשמירית השמנה
ודליה ורונית דיברו על ניסו ויחיאל, הלכנו אליהם ואמרנו שזה
סתם שטויות. מירית ודליה צחקנו  ויונתן החנון אמר שאימא שלו
אמרה לו שניסו פרא אדם ושהוא מתייחס לאישתו כמו לזבל.
בזה אני ואסי כבר לא יכולנו לעמוד יותר. אח"כ בשיחה עם המנהלת
אבא שלי ניסה להסביר ששברנו ליונתן את המשקפיים ואת האף כי
היינו במצב שביר מבחינה רגשית, ושצריך להתחשב בנו. כמו בניסו.
המנהלת הנהנה וביקשה ממני ומאסי לצאת מהחדר, ואפילו שהיינו
עייפים ונהנינו מהמזגן בחדר של המנהלת יצאנו החוצה והמנהלת
דיברה עם אבא שלי ואבא של אסי.
אחרי חמש דקות אבא שלי יצא עם חיוך קטן בזווית של הפה ואמר
שמעכשיו אני ואסי שומרים על הידיים שלנו לעצמנו ושאנחנו הולכים
לפגישה עם היועצת ביום שלישי, אבל היה אפשר לראות שהוא אמר את
זה רק כי המנהלת הייתה בדיוק לידו.

המנהלת אמרה לנו להתראות ושיחררה אותי ואת אסי, ואת אבא שלי,
ואבא של אסי, וכולנו הלכנו לאכול גלידה ליד בית הספר.
אחרי שהזמנו שלושה כדורים כל אחד וישבנו לשולחן אבא שלי כבר לא
יכל להתאפק ואמר: "נו, אה, רועיקי, פוצצת אותו אה?", ואני רק
חייכתי והמשכתי לאכול. גם אבא של אסי נראה די מבסוט. למרות
שאסי אהב לראות הופעות בלט ולשמוע מדונה וביץ' בויז, אחרי
המכות האלה הוא כבר היה משוכנע שיצא לו ילד גבר גבר.