כל מה שנותר לי עכשיו זה לכתוב לך, לכתוב לך לפני שאני הולכת.
"יש בי כל כך הרבה כאב איך אוכל לתאר לך את הרגשות שלי במילים?
האהבה שלי אלייך שברה אותי - מאז שהלב שלי שייך לך הוא לא
הפסיק לבכות. הכוכבים נעלמו לי משמיים, הכל חשוך. והחושך הזה
מאיים עליי - אם אני לא יפיץ בו אור החושך הזה עלול להתלוות
אליי במשך כל שארית חיי. כואב לי לאבד אותך, בעצם אף פעם לא
היית שלי אז אני גם לא ממש יכולה לאבד אותך... אני צריכה
להתנתק - ללכת! אני מקווה שתזכור שתמיד הלב שלי יהיה מחובר ללב
שלך. כן, אני רואה את ניצוץ השמחה בעינייך - אל תסתיר אותו,
ועכשיו אני באמת הולכת - אתה יכול לשמוח. תזכור ששמך חרוט
בדמי. על החתום..."
עכשיו מה שנותר לי זה רק להניח את המכתב ולקוות שתפתח אותו וזה
יכנס לך ללב, לפחות שזה יחדור אלייך.
הנחתי את המכתב על מיטתך - הגיע הרגע ללכת לחשו לי הקולות
הקטנים שבגופי - ידעתי שזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות.
אחרי שעות של הליכה השמש החלה להאיר - הלכתי בעקבותיה, הלכתי
אל הלא נודע ואז קול קטן אמר לי: "במקום לפתור את הבעיות את
בורחת" וזה הדהד בראשי מבלי רצון לצאת.. בורחת. בורחת. בורחת
אבל המשכתי לרוץ.. לברוח.. למרות הידיעה שלעולם לא אוכל לשכוח
אותך היית כל עולמי - אך אני כבר ויתרתי. והרגליים נושאות אותי
הרחק ממך - בורחת. בורחת. בורחת.
אני זוכרת שהלכתי שעות - אני זוכרת שכל כך כאבו לי הרגליים אבל
המשכתי לברוח. אני גם זוכרת את הנפילה - הנפילה שלקחה אותי
למעלה לשמיים, והכל רק כדי לברוח. לברוח. לברוח
אתה עדיין חלק ממני - אני מביטה בך מבין לעננים אבל הייתי
צריכה לעשות את זה.
ברחתי מהכאב. |
